בפרשתנו התורה מצוה: “ולא תשחית את פאת זקנך”.
אמנם הפשט של האיסור הוא, שאסור להשחית את פאות הזקן בתער, אך לקצץ את הזקן במספריים וכדומה, מעיקר הדין מותר. אולם לפי תורת הפנימיות תלויים בזקנו של האיש הישראלי סודות נוראים ועצומים, על כן אסור בשום אופן לקצץ ממנו אפילו שערה אחת בלבד, אלא לשמור עליו בשלימותו.
וכן זעק רשב״י מעומק לבו ואמר: ווי מאן דאושיט ידוי בדיקנא יקירא עלאה, דסבא קדישא, טמירא סתימא דכולא, דיקנא דההיא תושבחתא, דיקנא דסתים ויקיר מכל תיקונוי, דיקנא דלא ידעין עילאין ותתאין. פירוש: אוי למי ששולח ידו לקצץ בזקנו היקר והעליון, הנסתר וסתום מן הכל, ושלא יודעים את עוצם מעלתו בעליונים ובתחתונים.
על פי תורת הפנימיות יש לשמור על שערות הזקן בשלימותן מבלי לקצץ מהן כלל
מצינו להרה״ק ר׳ נתן מברסלב זיע״א שכתב דברים מבהילים בענין זה, וזו לשון קדשו:
ובאמת, על פי כתבים וספרי קודש, גם ההשחתה בשאר דברים המותרים על פי דין הוא גם כן פגם גדול ונורא מאוד מאוד, רחמנא ליצלן, רחמנא לשיזבן מהאי עונשא. כי כל שערות הזקן הם צינורות עליונים וגבוהים ונוראים מאוד, ואין מי שיכול לשער ולתפוס בדעתו עוצם מעלת קדושת הזקן הקדוש. וכן להפך, אין לשער ח״ו עונש המשחית ומרים יד ומקלקל קדושה גבוהה כזו…
כי כל שערה ושערה מהפאות ומהדיקנא קדישא ויקירא, כולם הם בחינת צינורות עליונים וצמצומים קדושים שמשם נמשך כל חכמת התורה הקדושה והמצוות, שעל ידם משיגים אלקותו יתברך. כי תליסר תיקונא קדישא הם כנגד שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, שהם כלליות התורה הקדושה, אוי למי שנוגע ח״ו להשחית שערה אחת מהדיקנא קדישא והפאות בשאט נפש ובזדון ובמעל, אוי לו ואוי לנפשו, כי עוקר עצמו ונפשו מאלקי ישראל, ואין לו חלק בתורת משה, אוי לנפשם כי גמלו להם רעה.
ומסיים ר׳ נתן:
כי בוודאי אין אדם מרים ידו להשחית פאת זקנו ח״ו כי אם כשפגם תחילה בברית קודש הרבה מאוד, שעל ידי זה פגם בהמוח, בחכמה תתאה הנ״ל, ונתגרו בו מחשבות רעות, חכמות חיצוניות, עד שהשיאו רוחו הרעה להשחית זקנו ח״ו, שעל ידי זה עוקר עצמו לגמרי ממלכות דקדושה, מחכמה תתאה, מהשגת ואמונת ישראל, ואין לו חלק בה׳ יתברך ובתורתו הקדושה ובעמו ישראל הקדוש.
הזקן הוא הדרת הפנים של האדם, ושערותיו הן צינורות השפע
תפארת והדרת פניו של האדם היא זקנו, וכמו שאמרו חז״ל הדרת פנים – זקן. לכן כשרצו חז״ל להזכיר את החכמים שהיו מיוחדים ביופיים ואמרו: ’שופריה דרב כהנא מעין שופריה דרבי אבהו, שופריה דרבי אבהו מעין שופריה דיעקב אבינו, שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון׳ (יופיו של רב כהנא מעין יופיו של רבי אבהו, ויופיו של רבי אבהו מעין יופיו של יעקב אבינו, ויופיו של יעקב אבינו מעין יופיו של אדם הראשון) – לא הזכירו את יופיו הגדול של רבי יוחנן, משום שלא היתה לו הדרת פנים, דהיינו זקן, והרי זה חיסרון גדול ביופי מראהו.
מכיון שזו תפארתו והדרת פניו של האדם, נמצא שהמקצצו הרי הוא דומה לאחד שאומרים לו זקנך נאה ומגודל, והוא אומר להם הואיל וקלסתם את זקני אלך ואשחיתנו בתער או במספריים. וכיון שנשים לא זכו לזקן, לכן אנו מברכים בכל בוקר: ’ברוך… שלא עשני אשה׳, ונותנים הודאה גדולה לה׳ על שזיכה אותנו לזקן.
שערות הזקן הן צינורות שפע, ודרכן הקב״ה משפיע לאדם שפע גדול הן בגשמיות והן ברוחניות, והמקצץ זקנו עוקר במו ידיו את הצינורות שדרכן הקב״ה מעביר לו את השפע שלו, ומחסר לעצמו את ברכתו של ה׳.
אדם צריך להרגיש שכל שערה בזקנו שווה מיליוני שקלים, ובכל פעם שהוא מקצץ מהזקן, הרי הוא כמי שמשליך לטמיון כמה וכמה מיליוני שקלים.
עובדות נפלאות על הבבא סאלי זיע״א וזהירותו בעניין גידול הזקן
ידוע שהיתה לעטרת ראשנו בבא סאלי זיע״א חביבות והקפדה יתירה על ענין הזקן הקדוש, ובכל פעם שהיה מדבר על מעלת הזקן היה אוחז בזקנו ומנשק אותו בחביבות גדולה ועצומה, והיה נזהר מאוד שלא למשמש בזקנו בחוזקה שמא תיתלש ממנו אפילו שערה אחת, ואם אירע שבכל זאת נתלשה מזקנו איזו שערה, היה לו צער גדול על כך.
ורגיל היה בבא סאלי להבטיח לכל מי שיקבל עליו שלא לקצץ זקנו כלל, שהקב״ה ימחל לו על מחצה מעוונותיו. פעם בא לפניו אברך כלשהו ואמר לו שרצונו לגדל זקן אך אשתו מעכבת בעדו. ואמר לו הרב שיאמר לאשתו בשמו שגם לה הוא מבטיח שאם תניח לבעלה לגדל זקן, הקב״ה ימחל לה על מחצה מעוונותיה.
לבבא סאלי עצמו עד גיל ארבעים כלל לא צמח זקן והיה לו צער גדול מכך, והחליט להפציר בתפילות לפני הקב״ה עד שיזכהו לזקן. וכך הוא בכה לילה שלם בדמעות שליש שירחם עליו ה׳ ויצמיח לו זקן, ואכן נשמעה תפילתו במרומים, וכשהגיע הבוקר נגע בפניו והרגיש שצמחו לו כמה וכמה שערות בזקנו בדרך נס ממש ושמח על כך שמחה עצומה, ואף ערך סעודת הודיה גדולה לה׳ על שזיכהו בזקן.
בבא סאלי היה מקפיד לצרף למניין שלו אך ורק אנשים שאינם נוגעים כלל בזקנם. ובמקרים שלא מצא מניין של אנשים מעוטרי זקן, היה מעדיף להתפלל ביחיד.
בבא סאלי היה מחבב ונוהג כבוד גדול ביהודים פשוטים ועמי ארצות שמגדלים זקנם ולא נוגעים בו כלל, יותר מתלמידי חכמים ורבנים חשובים שהיו מקצצים את זקנם ומסדרים אותו.
וכך הדבר גם בשמים: אחר אריכות ימים ושנים הקב״ה יכבד וירומם בור ועם הארץ המגדל זקנו הרבה יותר מראש ישיבה גאון עצום המסדר זקנו.
זקנו של אדם זה הדרת פניו
ותמיד היה בבא סאלי רגיל לפרש את מה שכתוב: “הראיני את מראיך השמעיני את קולך”, כלומר, הקב״ה חפץ קודם כל לראות את מראהו של האדם האם הוא מעוטר בזקן שלם, ורק לאחר מכן לשמוע את קולו בתפילה ובלימוד התורה הקדושה.
בנתיבות היה יהודי זקן מופלג בגיל מאה ותשע עשרה שהיה חביב ביותר על בבא סאלי, ראשית כל, מפני שזכה לראות את האדמו״ר מרן ר׳ יעקב אבוחצירא זיע״א, סבו של בבא סאלי, ואף זכה לסעוד על שולחנו עד גיל עשר, ודבר זה נחשב אצל הבבא סאלי לזכות עצומה שלא ניתן לתארה במילים.
אולם בנוסף לכך, בבא סאלי רחש לו כבוד עצום משום שמעולם הוא לא קיצץ את זקנו, ובירכו הקב״ה בזקן ארוך ביותר (כשני מטר וחצי) היורד על פי מדותיו. פעמים רבות כשבבא סאלי הרגיש שישנה איזה גזירה קשה שצריך מיד לבטלה, היה מצוה למשמשיו שיקחו אותו לביתו של אותו זקן מופלג, והיה מבקש ממנו לפתוח את כל זקנו, שבדרך כלל היה מקופל מפני אורכו, ומתבונן בו בחדוה רבה, ובכך ממתיק את כל הדינים.
לכן ראוי לכל אדם להשתדל בכל כחו לגדל את זקנו ולא לקצץ ממנו כלל, וכן ידבר עם בניו הצעירים על מעלת הזקן כדי שכשיגיעו לגיל שבו יתחיל לצמוח להם זקן, לא יעלו על דעתם כלל לגעת בו ח״ו. ובזכות זה הקב״ה יסייע לו ולהם בכל אשר יעשו, הן בגשמיות והן ברוחניות, אמן.
