כל פרשתנו עוסקת במה שזממו בלק ובלעם לעשות לעם ישראל, וכל השתלשלות העניינים שהיתה בהקשר לכך, ועד שהקב״ה הפר עצתם וקלקל מחשבתם הרעה.
מבואר בדברי הגה״ק ה׳חתם סופר׳, שמעשה זה של בלק ובלעם לא נעשה בידיעתם של עם ישראל ואפילו לא בידיעתו של משה רבינו, שהרי עם ישראל היו יושבים שקטים ושאננים במחניהם בערבות מואב, ובלק ובלעם היו יושבים בארץ מואב בראש הפסגה ומביטים עליהם מראש ההר מרחוק וחורשים עליהם מחשבות רעות וזדוניות, ומנין להם לעם ישראל לדעת שמישהו מביט עליהם מראש ההר המרוחק וזומם להרע להם.
אולם כל פרטי המעשה – מה שבלק שלח שרים לקרוא לבלעם, ומה שבלעם השיב להם, והמזבחות שאמר בלעם לבלק לבנות, וכל פרטי הברכות והנבואות שיצאו מפיו של בלעם, ומה שהפך ה׳ את קללתו של בלעם לברכה וכו׳ וכו׳ – את הכל כאשר לכל גילה הקב״ה למשה רבינו בנבואה כדי שילך ויספר זאת לעם ישראל, ומשה רבינו סיפר לעם ישראל את כל פרטי המעשה מיד לאחר שהוא אירע.
לפי שורת הדרך ארץ ומדת הכרת הטוב, היו עם ישראל צריכים תיכף ומיד להודות על כך לה׳ הודאה גדולה ועצומה, ואף לשיר שירה מיוחדת על כך בשמחה וצהלה, שהרי לולא חסדו הגדול של ה׳ והנס העצום שעשה עמהם לא היה נשאר מהם שריד ופליט ח״ו, ורק בחסדו הגדול של הבורא וחיבתו אליהם ניצלו מהם.
חוסר ההכרה הביא למעשה בנות מואב
אולם בפועל, עם ישראל לא הודו לה׳ הודאה מיוחדת על כך, וכל דבר המעשה, והנס העצום שהתרחש בו, חלף לו בפשטות וללא כל ’רעש׳, כדבר המובן מאליו.
חוסר ההכרה מצד עם ישראל בחסד הגדול ובנס המופלא שעשה עמהם הקב״ה, גרר אחריו ענין בלתי רצוי, כמסופר בסיום פרשתנו, שכאשר הגיעו עם ישראל לשיטים וחנו שם, יצאו אליהם בנות מואב כדי לפתותם לדבר עבירה, ועם ישראל לא עמדו בנסיון ונכשלו עם בנות מואב ופגמו בבריתם, וחרה אף ה׳ עליהם, והביא עליהם מגפה קשה שגבתה עשרים וארבעה אלף מבחורי ישראל.
סמיכות זו של מעשה בלק ובלעם למעשה נפילתם הרוחנית של עם ישראל עם בנות מואב בשיטים באה ללמדנו, שמה שגרם לעם ישראל ליפול לדבר עבירה זוהי עצם העובדה שהם לא זכרו את הנס העצום שעשה עמהם הקב״ה, ולא הכירו לו טובה עמוקה על כך, וממילא איבדו את כל הסייעתא דשמיא ולא עמדו בנסיון. אך אם הם היו זוכרים להכיר טובה לה׳ על מה שהציל את חייהם, בוודאי היו מקבלים מהקב״ה שפע של סייעתא דשמיא ותעצומות נפש להתגבר על הניסיון.
לכן זועק הנביא ומצוה אותנו: “עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור… למען דעת צדקות ה’”, והיינו כדי לעורר אותנו בכל יום שתמיד נזכור את החסדים העצומים והניסים והנפלאות שהקב״ה עושה עימנו בכל עת ובכל שעה ומציל אותנו מכל מיני סכנות, כי בזכות זכירה זו של חסדיו של הבורא עימנו תמיד תהיה לנו סייעתא דשמיא עצומה להתעלות מעלה מעלה בעבודתו יתברך ולעולם לא ניכשל בשום עוון. אך מי שבעוונות שוכח את חסדיו של הבורא עימו, מאבד את הסייעתא דשמיא, וממילא עלול גם להגיע לידי נפילות רוחניות קשות ביותר.
זכירת מעשה בלק ובלעם שמהותה הכרת הטוב היא היסוד לעלייה רוחנית ולשפע
לכן גם עלה בדעתם של רבותינו אנשי כנסת הגדולה לתקן שכל אדם יקרא פעמיים בכל יום בקריאת שמע גם את פרשת בלק, ורק משום טורח ציבור לא עשו זאת. ומבארים המפרשים שזהו כדי לקיים את מצות הנביא לזכור את הנס העצום שעשה לנו ה׳ והצילנו מבלק ובלעם.
וכן מצינו למרן החיד״א בספרו ’עבודת הקודש׳ שסידר להוסיף על השש זכירות שצריכים לזכור בכל יום עוד ארבע זכירות נוספות, והראשונה שבהם היא: ’עמי זכור נא מה יעץ בלק… למען דעת צדקות ה”. והיינו משום שזכירה זו שהאדם זוכר את החסדים העצומים והניסים המופלאים שה׳ עשה ועושה עימו בכל עת, היא היסוד לכל עלייתו הרוחנית.
ככל שהאדם מרבה להכיר בטובות המרובות שהבורא עושה עימו בכל רגע ומודה לו על כך מעומק הלב, כך גם הקב״ה משפיע לו מן השמים יותר ויותר שפע של טובה וברכה. ומקובלנו מפי צדיקי עליון, אשר רוב ככל היסורים הבאים על האדם הם על כך שהוא שוכח להודות לבוראו על ימי השלווה שהוא נותן לו, ועל כן באים עליו יסורים לעוררו על כך.
לכן עלינו תמיד לזכור את הטובות המרובות שה׳ יתברך עשה ועושה עימנו בכל עת ובכל שעה, ולהודות לו על כך מעומק הלב, ועל ידי כן הקב״ה ישפיע עלינו כל טוב בגשמיות וברוחניות.
