פרשת בהעלותך

בפתיחת פרשתנו נאמר: “וידבר ה׳ אל משה לאמר, דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”.

הזכרנו במאמר הקודם מה שכתב הגה״ק ר׳ נתן נטע שפירא זיע״א בספרו ’מגלה עמוקות׳ שסופי התיבות של: ’אל מול פני המנורה׳ הן ’הילל׳.

בנוסף לכל האמור לעיל – שמו של הלל הזקן נרמז בענין הדלקת המנורה, משום שבנוגע לעשיית המנורה נאמר: “מקשה תיעשה המנורה”. ונרמז בזה שישנו קושי רב ועצום (בבחינת ’מקשה׳) בקניית התורה הקדושה, ונדרשת לשם כך מסירות נפש של ממש, כמו שנאמר: “זאת התורה אדם כי ימות באוהל”, ולמדו מכך חז״ל ש׳אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה׳, ודבר זה מתאים ביותר להלל הזקן, משום שדרך ארוכה וקשה עשה עד שזכה לתורה הקדושה, וממש מסר את נפשו עליה.

הלל מניח ענייני עולם ודבק בתורת הנצח

בתחילת ימיו של הלל הזקן, בעוד שהיה מתגורר בבבל, עסק במסחר ביחד עם אחיו שבנא, אך בהגיעו לגיל ארבעים עשה חשבון נפש נוקב עם עצמו: ‘הרי כבר בן ארבעים אנכי, עד מתי אהיה בור ועם הארץ?’. לבו ייסר אותו עד שהחליט להניח את כל ענייני העולם הזה וללמוד תורה.

הלל גם שמע על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהיו גרי צדק ועסקו בתורה במסירות נפש עד שנעשו לגאונים מופלגים בתורה, ודן קל וחומר בעצמו: ’אם לדרגה שכזו הגיעו שני גרי צדק, כל שכן אני, שנשמתי מזרע ישראל היא ומיוחסת לשבט יהודה, בוודאי שאם אעמול בתורה עוד אזכה להיות תלמיד חכם׳.

ממחשבה למעשה, הציע הלל לשבנא אחיו לחלוק עימו את כספם אך אחיו לא הסכים, ומרוב שבער בהלל החשק ללכת כבר לעסוק בתורה לא התווכח עם אחיו כלל אלא הניח את כל רכושו ועלה לארץ ישראל בערום ובחוסר כל כדי ללמוד תורה מפי גדולי הדור שמעיה ואבטליון.

כשהגיע לשם התברר לו שלפי מנהג המקום לא מניח שומר פתח בית המדרש להכנס ללמוד תורה מפי גדולי הדור ללא תשלום. לכן היה הלל הזקן עובד מעט בעבודות מזדמנות ובכל יום היה מרוויח ריווח זעום, ואת חציו האחד היה משאיר לצורך פרנסת ביתו ואת חציו השני היה נותן לשומר פתח בית המדרש כדי שיניח לו להיכנס ללמוד תורה.

המעשה המופלא של לימוד התורה על גג בית המדרש בשלג

פעם אחת לא מצא הלל ממה להשתכר ולכן לא הניח לו שומר פתח בית המדרש להיכנס ללמוד תורה. מה עשה הלל? עלה על גג בית המדרש, נשכב על פי ארובתו והיטה אוזנו לשמוע דברי אלהים חיים מפי החכמים הקדושים שמעיה ואבטליון.

אותו היום היה ערב שבת של תקופת טבת, שהיא התקופה הקרה ביותר בכל החורף (וקבלה בידינו שערבי השבתות של תקופה טבת הם הקרים ביותר מכל ימי אותה התקופה) וירד עליו שלג רב, אך מגודל חשקו של הלל בתורה כלל לא הרגיש בכך, והקשיב לדברי התורה שבבית המדרש במשך כל הלילה עד שממש קפא מקור ואיבד את הכרתו.

כשעלה עמוד השחר של שבת בבוקר אמר לו שמעיה לאבטליון: ‘אבטליון אחי בכל יום בית המדרש מאיר והיום אפל. שמא יום המעונן הוא?’. הביטו כלפי מעלה וראו דמות אדם בארובה.

עלו ומצאו את הלל הזקן שוכב מעולף על הארובה כאשר על גופו נערם שלג בגובה של מטר וחצי. מיד משום פיקוח נפשו חיללו עליו את השבת, פרקו מעליו את השלג, ורחצוהו במים חמים והדליקו מדורה והושיבוהו כנגדה כדי שיתחמם, ואמרו: ’ראוי זה לחלל עליו את השבת׳.

לימים נעשה הלל הזקן לאחד מגדולי דורו ושמעו הטוב התפרסם בכל מקומות מושבותיהם של ישראל.

כששמע על כך גם שבנא אחיו של הלל הזקן, בא בהתלהבות והציע לאחיו לתמוך בו כלכלית, ובכך לזכות גם לחלק בתורתו המאירה, אך לפני שהלל הזקן הספיק להגיב לבקשתו, יצאה בת קול והכריזה: “אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו”. כלומר, כעת כבר מאוחר מדאי, ושום ממון שבעולם לא יספיק כדי לזכות לחלק בתורתו הנפלאה והמאירה של הלל הזקן שנקנתה בעמל ויגיעה שאין להם אח ורֵע.