בתחילת פרשתנו התורה מספרת על פטירתה של מייסדת האומה הקדושה, שרה אמנו ע״ה, אשר כל ימיה עלי אדמות היו מקשה אחת של עבודת הבורא מתוך טוהר ותמימות, וכפי שדרשו רבותינו במדרש על מה שנאמר בתהלים: “יודע ה׳ ימי תמימים” – זו שרה שהיתה תמימה במעשיה.
לאחר שאברהם אבינו מסיים להספיד את שרה אומרת התורה: “ויקם אברהם מעל פני מתו”, וצריך להבין מה הפירוש ’מעל פני מתו׳?
אכן ניתן לבאר זאת על פי דברי הגמרא שאומרת שבשעת פטירתו של חולה בא לפניו מלאך המוות כשכולו מלא עינים וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בה, וכשהחולה רואה אותו הוא מזדעזע ביותר ומרוב בהלה הוא פותח את פיו, ומיד המלאך זורק את הטיפה המרה לתוך פיו, ומאותה טיפה החולה מת, וגופו מסריח, ואף פניו מוריקות ומאבדות את זיוָן.
אולם כל זה הוא דווקא באלו שבמשך ימי חייהם הלכו שולל אחר יצר תאוות לבם, והשתקעו בענייני החומר החשוכים של העולם הזה, אך הצדיקים אשר במשך כל ימי חייהם רחקו מיצרם ודבקו ביוצרם, ועסקו יומם וליל בתורה ובמצוות, והתקדשו בכל מיני קדושה, פטירתם אינה על ידי אותו מלאך, אלא על ידי הקב״ה בכבודו ובעצמו.
הצדיק נפטר על ידי הקב״ה עצמו מתוך תענוג עילאי
כשמגיעה עת פטירתו של צדיק, הקב״ה נגלה עליו בזיו יקרו והדרו, ובאותה שעה נשמתו מרגישה תענוג עילאי שאין בנמצא כמותו בכל תענוגי העולם הזה, ומתוך אותו עונג עילאי היא מנתרת מתוך גופו אל חיק אביה שבשמים, ואין לה שום תחושת צער על איבוד העולם הזה כלל ועיקר. וזוהי בחינת מיתת נשיקה המוזכרת בצדיקים.
מכיוון שפטירת הצדיקים אינה על ידי אותו מלאך, והם אינם טועמים כלל מאותה טיפה מרה התלויה בחרבו, על כן אין גופם מסריח כלל אחר פטירתם גם כעבור שנים רבות, ואדרבה, עולה ממנו ריח נפלא בבחינת “וריח שלמותיך כריח לבנון”, וכן זיו פניהם אינו משתנה לרעה כלל ח״ו אלא מוסיף להאיר באור נפלא, והם ממשיכים לחייך גם אחר מותם, וכמו שנאמר על משה רבינו ע״ה “ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו, ליחו”, והיינו ’שאף משמת לא שלט בו רקבון ולא נהפך תואר פניו׳.
מעתה מובן היטב מהו שנאמר לגבי שרה אמנו: “ויקם אברהם מעל פני מתו” – והיינו כי כל אדם רגיל, הנפטר על ידי המלאך וטועם מהטיפה המרה התלויה בחרבו, מאבד את תואר פניו כנ״ל ואין לו בחינת פנים.
אולם שרה אמנו, שכל ימיה היו מלאים קדושה וזוך, לא נפטרה על ידי אותו מלאך ולא טעמה מאותה טיפה מרה, אלא הסתלקותה מן העולם היתה על ידי הקב״ה בכבודו ובעצמו בבחינת מיתת נשיקה, ולכן זיו פניה לא השתנה כלל, אלא המשיך להאיר באור יקרות וביופי נפלא גם אחר פטירתה, והיו לה בחינת פנים גם באותה שעה.
