פרשת חוקת

בפרשתנו מספרת התורה על השירה ששרו בני ישראל על הבאר, כמו שנאמר: “אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה, באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל ומנחליאל במות, ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון”.

שירה זו על בארה של מרים לא באה כהודאה על עצם המים שהבאר סיפקה לעם ישראל במדבר במשך ארבעים שנה, כיון שאם כן היה ראוי לעם ישראל לשיר שירה זו כבר מתחילת הארבעים שנה, כאשר ניתנה להם הבאר, ולא להמתין ארבעים שנה. אלא ענין שירה זו על הבאר היא מפני הנס הגדול שעשה הקב״ה לעם ישראל באותו זמן והבאר היא זו שפירסמה והודיעה לעם ישראל על הנס הגדול שנעשה להם. ומהו אותו נס?

מבאר רש״י בפרשתנו שעם ישראל היו אמורים ללכת באותה שעה בנחל שהיה עובר בין שני הרים גבוהים, וכששמעו על כך האמוריים התחבאו בנקעים ובמערות שהיו באותם הרים מלמעלה, וזממו שכאשר יבואו עם ישראל ויעברו למטה בנחל בין שני ההרים יצאו אליהם ויהרגו אותם בחיצים ואבני בליסטראות.

אולם מה עשה הקב״ה? לפני שעם ישראל הגיעו לשם הקב״ה הזיז את שני ההרים והצמידם זה לזה וכל האמוריים שהיו נחבאים בתוכם נמחצו למוות, ועם ישראל עברו על ראש ההרים הצמודים ולא ידעו מאומה מן הנס הגדול שעשה להם ה׳.

כדי להודיעם על אותו נס, לאחר שהם עברו חזרו ההרים למקומם והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם את דמם ואבריהם של ההרוגים והוליכה אותם סביב המחנה וכשראו זאת עם ישראל הבינו למפרע איזה נס עצום עשה להם הקב״ה. ומכיון שעל ידי הבאר נודע ונתפרסם נס זה לכן אמרו בני ישראל שירה על הבאר.

השירה רומזת לתורה והמבקש לקיים את תלמודו עליו לשים עצמו כמדבר

הנה בנוסף לעניינה הפשטי של שירה זו כאמור, מצינו למאורם של ישראל האור החיים הקדוש שפירש זאת על דרך הדרוש:

כי שירה זו על התורה אמרוה. ובזה גם כן לא נקרא תגר על הדור ההוא למה לא שוררו שירה חדשה כשניתנה להם תורה מורשה אשר לה נאוה תהילה, כי ודאי היא זאת שירת התורה שנקראת ’באר מים׳ – נקראת ’באר׳ על שם המקור שהיא שכינה עליונה שנקראת באר, גם ’מים׳ לפי שהתורה נמשלה למים.

על פי זה מפרש האור החיים הקדוש שמה שנאמר בהמשך השירה: ’וממדבר מתנה׳, בא ללמדנו שאין שום מציאות בעולם שאדם יזכה לתורה הקדושה אלא אם כן יחשיב את עצמו לאין ואפס, כמדבר הזה שהוא הפקר לכל.

וכן דרשו חז״ל על פסוק זה עצמו: מאי דכתיב ’וממדבר מתנה׳? אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו, אין תלמודו מתקיים בידו.

כיוצא בזה פירשו חז״ל את מה שנאמר: “לחיו כערוגת הבושם” – אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה וכבושם זה שהכל מתבשמין בה תלמודו מתקיים, ואם לאו – אין תלמודו מתקיים.

כוונתם הקדושה היא, כי מצד טבע הבריאה אין שום מציאות שאדם יזכה לזכור את התורה שהוא לומד, לפי שכך גזרה חכמתו יתברך שיהיה האדם לומד תורה ושוכח את מה שלמד. והאופן היחיד שאדם יזכה לזכור את התורה שהוא לומד זה רק כאשר הקב״ה יסייע לו משמים ויתן לו את התורה במתנה. וכן אמרו חז״ל: לאוקמי גירסא (לזכור את הלימוד) סייעתא מן שמיא היא.

משמיעים לנו רבותינו הקדושים שהתנאי הראשוני וההכרחי ביותר שבעבורו יחפוץ הבורא לתת לאדם את תורתו במתנה, ועל ידי כן יזכה לזכור את מה שהוא לומד בתורה, זהו שיהיה האדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשים בו, ונפשו כעפר לכל תהיה בענוה גדולה ושפלות רוח.

ומי לנו גדול כמשה רבינו ע״ה בחכמה ובמעשים טובים, ובכל זאת אומרים חז״ל שבמשך כל ארבעים יום ששהה משה רבינו למעלה בהר סיני, היה לומד תורה ושוכח, עד שלבסוף אמר לקב״ה: ’רבונו של עולם, הרי באו (הסתיימו) ארבעים יום ואיני יודע דבר׳. מה עשה הקב״ה, משהשלים ארבעים יום נתן לו את התורה במתנה, שנאמר: “ויתן אל משה ככלותו לדבר איתו”. ולזה זכה משה רבינו בזכות שהיה “עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה”.

התורה נמשלה לבאר שבה מצינו שהיא מכירה בצדיקים ומעלה להם את מימיה

הנה, לפי דברי האור החיים הקדוש ששירת הבאר שבפרשתנו היא בעצם שירת התורה הקדושה – ניתן לבאר את מה שנמשלה התורה לבאר מים, כי אף על פי שבדרך כלל מימיה של הבאר נמצאים בעומק הבאר ויש צורך לשאוב אותם על ידי הורדת דלי לעומק הבאר, בכל זאת, מצינו בכמה מקומות בתורה שיש לבאר תכונה מופלאה להכיר בצדיקים ולהעלות להם את מימיה.

דוגמא ראשונה לכך: בפרשת ’וירא׳ התורה מספרת שאברהם אבינו הוכיח את אבימלך “על אודות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך”. ומבאר המדרש שרועי הצאן של אבימלך היו מתדיינים עם רועי הצאן של אברהם: אלו אומרים שלנו הבאר, ואלו אומרים שלנו הבאר. ואמרו רועי אברהם: ’כל מי שהמים רואים את צאנו ועולים לקראתו, שלו היא׳. וכאשר ראו המים את צאנו של אברהם מיד עלו לקראתם.

דוגמא נוספת לכך: בפרשת ’חיי שרה׳ התורה מספרת על אליעזר עבד אברהם שהלך בשליחותו של אברהם לחפש אשה ליצחק בבית משפחתו של אברהם בחרן. וכשהגיע לשם אליעזר עשה סימן כיצד ידע מי היא הראויה ליצחק ואמר: “והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני.

בעוד אליעזר מדבר, הגיעה לשם רבקה וכדה על שכמה, “ותרד העיינה ותמלא כדה ותעל”, וכשראה זאת אליעזר מיד רץ לקראתה. ומפרש רש״י שם: ’לפי שראה שעלו המים לקראתה׳. ומבאר בפירוש ’שי למורא׳ שם, שרש״י למד זאת מכך שלא נאמר בפסוק ’ותשאב ותמלא כדה׳ אלא ’ותמלא כדה׳ – משמע שלא הוצרכה לשאוב את המים מעומק הבאר אלא מיד מילאה את כדה מהמים, כיון שהמים עלו לקראתה וכבר עמדו בפי הבאר.

לכן נמשלה התורה לבאר מים, כדי ללמדנו שכמו שלבאר המים יש את התכונה המופלאה להכיר בצדיקים ולהעלות את מימיה לפניהם כדי שלא יצטרכו לטרוח לשאוב אותם ממעמקיה – כך גם לתורה הקדושה יש את התכונה להכיר את האדם שבא ללמוד אותה אם יש בו מדות טובות, וענוה בראש כולן, וכאשר היא מזהה אדם כזה מיד היא מעלה את מימיה הזכים לקראתו ומגלה לפניו את מסתריה וסודותיה, וכן מסייעת בידו לזכור את כל אשר הוא לומד.

עיקר תכלית הלימוד להסיר את המידות הגסות ולהמירן במידות טובות

באמת עיקר התכלית של לימוד התורה היא להסיר מהאדם את המדות הגסות והבהמיות – כגון: האכזריות, האנוכיות, התוקפנות וכיו״ב – הטבועות בו משעת יציאתו מרחם אמו לאויר העולם, כמו שנאמר: “וְעַיִר פֶּרֶא אדם יִוָּלֵד”, ולהפוך אותו לבחינת ’אדם׳, דהיינו בעל מדות טובות ואנושיות – כגון: רחמנות, רגישות, עדינות נפש וכל כיו״ב.

רמז לכך ניתן למצוא בנאמר בפרשתנו: “זאת התורה אדם…”, כלומר, זאת היא תכליתה של כל התורה – לעשות מהלומדה בחינת ’אדם׳. ובדומה לזה אנו אומרים בסדר הקרבנות של תפילת שחרית: ‘לעולם יהא אדם ירא שמים…’, כלומר, ראשית כל עליך להיות ’אדם׳, דהיינו בעל מדות טובות ואנושיות, ורק אחר כך עליך להיות גם ’ירא שמים׳.

מכל חלק בתורה חשוב ללמוד הוראות מעשיות לחיי היום יום

כן היתה דרכו של הרבי מליובאוויטש זיע״א להדריך את שומעי לקחו שתמיד כשהם לומדים חלק מסויים בתורה – בין אם זה חומש, בין אם זה גמרא, בין אם זה כל חלק אחר בתורה – שיחפשו באותו לימוד הוראות מעשיות לחיי היום יום בעבודת תיקון המידות וכדומה.

זה מה שכתב הרמב״ן באגרתו המפורסמת שכתב לבנו היקר: והוי זהיר לקרות בתורה תמיד אשר תוכל לקיימה, וכאשר תקום מן הספר תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו.

לכן חשוב מאוד לקרוא את אגרת הרמב״ן בכל יום, כיון שבאגרת זו מתמצת הרמב״ן את אופן קניית המידות הטובות החשובות והחיוניות ביותר שצריכות להיות בכל אדם בכלל, ובבן תורה בפרט.

לדעתי כמו שחייב להניח תפילין בכל יום, כך גם חייב לקרוא את אגרת הרמב״ן בכל יום. ודבר זה הוא חובה בין לאנשים ובין לנשים.

ואמנם בסוף האגרת כתב הרמב״ן לבנו במפורש שמספיק לקרוא את האגרת ’פעם אחת בשבוע׳, אולם הוראה זו ניתנה דוקא לבנו של הרמב״ן שבלאו הכי היה בעל מדות טובות ועדינות נפש, ולכן היה די לו בקריאת האגרת רק בפעם אחת בשבוע, אך לאנשים פחותים כערכנו, אשר נדרשת לנו עוד עבודה רבה כדי לזכות לרכוש מדות טובות, לא די בקריאת האגרת פעם אחת בשבוע, אלא צריך לקרוא אותה בכל יום ויום, כולל שבתות וחגים, ואפילו ביום הכיפורים.

הרי בנוסף להשפעה הטובה שיש בקריאת האגרת על נפש האדם ומידותיו, יש בכך גם את המעלה הסגולית שבדבר – כפי שהבטיח הרמב״ן לבנו באגרת: ובכל יום שתקראנה יענוך מן השמים כאשר יעלה על לבך לשאול עד עולם, אמן סלה.