בפתיחת פרשתנו נאמר: “אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב”. ומפרש רש״י: ’לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל׳.
כלומר: בפסוק זה כלל משה רבינו ברמז גדול כמה וכמה דברי תוכחה לעם ישראל על כל מיני מעשים בלתי רצויים שעשו במשך ארבעים שנה בהיותם במדבר.
כתב המאור הגדול ר׳ חיים בן עטר זיע״א, בספרו ’אור החיים׳ הקדוש על מה שנאמר בפסוק ’בעבר הירדן׳:
נתעכב (משה רבינו), מלהוכיחם עד שהיו בעבר הירדן, שראו שהגיעו למחוז חפצם, שאז יקבלו מוסרו ולא מקודם, שהיו מרוחקי התקוה ונפשם קצרה, ולא יטו אזנם להשכיל בתוכחותיו.
כלומר: היתה למשה רבינו אפשרות להוכיח את עם ישראל על מעשיהם גם קודם לכן, אולם הוא לא רצה לעשות זאת עד שהגיעו בני ישראל לעבר הירדן, כיון שידע בברור שקודם לכן דברי תוכחתו לא יתקבלו על לבם של בני ישראל.
והטעם לכך, משום שכל זמן שהיו ישראל מטולטלים במדבר קצרה נפשם מטורח הדרך, וכן מפני שכבר כלתה נפשם לראות את הארץ המובטחת להם, ומכיון שהיתה נפשם קצרה לא היו מטים אזנם ופותחים את לבם לקבל את דברי תוכחתו.
לכן המתין משה רבינו ועיכב את תוכחותיו עד שהגיעו בני ישראל לעבר הירדן ועמדו כבר על גבול הארץ, שאז התרחב לבם והתמלא שמחה ורינה, והיתה להם סבלנות ואריכות אף לקבל את דברי תוכחתו.
העיתוי והזמן הנכון של התוכחה
משה רבינו אמר את דברי תוכחתו סמוך ממש לפטירתו, כמו שנאמר: “ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דיבר משה אל בני ישראל”, דהיינו שמשה רבינו מסר את דבריו במשך שלשים ושישה ימים הסמוכים לפטירתו (מראש חודש שבט עד לפטירתו בז׳ באדר), כיון שסמוך לפטירתו עם ישראל התעוררו באהבה עזה כלפיו לפני הפרידה ממנו, וממילא היה לבם פתוח לקבל ממנו כל אשר יאמר, כולל דברי תוכחה.
ומכך יש ללמוד יסוד עיקרי וחשוב בענין התוכחה:
כשבאים להוכיח אדם כלשהו, צריך לחשוב עשרות פעמים קודם לכן אם אותו אדם שרוי במצב כזה שדברי התוכחה יתקבלו על לבו, וכן אם הזמן מתאים וראוי לכך, ורק אם קרוב לוודאי שהוא יקבל את הדברים, ניתן להוכיחו. אך אם יתכן שלבו אינו מוכן לקבל את הדברים ברוח טובה, אין להוכיחו בשום פנים ואופן.
וכן אמר רבי אילעא בשם רבי אלעזר בנו של רשב״י: ’כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע׳, כיון שתוכחה שנאמרת שלא בזמן המתאים, לא די שאינה מועילה כלום, אלא גם יוצרת כעס פנימי ושנאה עמוקה בלבו של מקבל התוכחה כלפי זה שהוכיח אותו.
אך כשאדם מוכיח את חברו בזמן המתאים, כאשר יש לחברו מצב רוח טוב ולבו פתוח לקבל – לא רק שחברו אינו כועס עליו ושונא אותו על כך שהוא מוכיח אותו, אלא אדרבה, הוא מוסיף אהבה על האהבה שכבר אהב אותו עד אז, ומקבל בשמחה את דברי התוכחה.
וכן מובא בגמרא, אמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל, וכל שכן שהוספתי בו אהבה, לקיים מה שנאמר: “אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך”.
פנינת חינוך – למצוא עת נכונה להוכיח
צריך ללמוד מכאן כל הורה בישראל שכאשר הוא רואה את אחד מילדיו עושה מעשה שאינו רצוי, או אומר דברים שאינם רצויים – לא יקום מיד בחמת זעם ויצעק עליו, וכל שכן שלא ירים עליו יד ח״ו, כיון שבאותו רגע אין לבו של הילד פתוח לקבל את התוכחה, וממילא לא יצא מזה שום דבר טוב, ואדרבה, הילד יפתח בלבו שנאה פנימית לאביו או אמו, ודבר זה עשוי לתת את אותותיו בעתיד.
אלא צריך האב להעלים עין באותו רגע מהמעשה שהילד עשה, וימתין לשעה של עת רצון שלבו של הילד טוב עליו ופתוח לשמוע ולקבל – ואז יזכיר לו בלשון נעימה את אותו מעשה, ויוכיח אותו על כך במתק לשון, וחזקה על תוכחה זו שתתקבל על הלב ותפעל פעולה טובה.
נוכחנו לראות פעמים רבות שילדים טובים מאוד עזבו את דרך ה׳ לאחר שגדלו מעט, וזאת רק משום שאביהם או אמם היו רגילים להוכיח אותם בכעס גדול ולבזות אותם לפני אנשים, וכן להכות אותם בכעס ובאכזריות, ודבר זה הכניס בלבם שנאה תהומית סמויה כלפי הוריהם, וכלפי הדרך שההורים ביקשו להנחיל להם, ודבר זה נתן את אותותיו בעתיד.
הורה שעדיין חולה במחלת הכעס הממארת, ומקננות בתוכו תוקפנות ואכזריות וכיו״ב, לא יוכיח בשום אופן את אשתו ואת ילדיו, משום שתוכחותיו, המלוות בהתפרצויות זעם והרמת ידים, יפתחו בלב בני ביתו שנאה תהומית כלפיו, וסוף דבר שיחריב את ביתו במו ידיו, ובעתיד גם ישלם על כך ביוקר.
כדי שישמעו לך – רק בדיבור
אדם צריך לקבוע בלבו כלל ברזל: עם ילדים מדברים אך ורק בקול נמוך, ועם האשה מדברים בקול עוד יותר נמוך.
הרמת ידים שייכת אך ורק לזרעו של עשו הרשע, שנאמר בו: “והידים ידי עשו”, ואילו דרכם של עם ישראל הקדושים, זרע יעקב אבינו ע״ה, היא לדבר בלבד, כמו שנאמר: “הקול קול יעקב”, וגם זאת אך ורק בלשון רכה ובנחת, שהרי “דברי חכמים בנחת נשמעים”, ולא כשהם נאמרים בכעס, וכל שכן לא כשהם מלווים באלימות ח״ו.
וכן מצינו שהורה הרמב״ן לבנו באגרתו המפורסמת: ’תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת׳. וכוונתו הקדושה היא: כי אמנם ישנם אנשים שלפי רוע מעשיהם והתנהגותם הנלוזה, היה מן הראוי לצעוק עליהם, וכן ישנם עתים שהאדם שרוי בהם בחוסר מצב רוח מכל מיני סיבות ויתכן מאוד שיגיב כלפי הסובבים אותו בכעס וברוגז, ולכן מזהיר הרמב״ן ואומר שאף על פי כן צריך לדבר בנחת ובנועם, ובסבלנות לכל אדם ובכל עת.
הידברות בגובה העינים
ישנו בעולם ביטוי יפה שאני מאוד אוהב אותו: ’דבר בגובה העיניים׳. זו ממש פנינה יקרה, וחבל שאנשים לא כל כך מבינים עד כמה היא חשובה ואיזו משמעות עמוקה היא טומנת בתוכה.
הידברות בגובה העיניים פירושה, שאדם מדבר לזולתו בכבוד רב – מתוך הרגשה שהוא שווה לו, ולא בזלזול – מתוך הרגשה שהוא פחות ממנו חלילה.
בכל מקום בעולם – בין איש לאשתו, בין הורה לילדיו, בין מנהל לעובד, בין מפקד לחייל, ובכלל, בין כל אדם לזולתו – צריך שתהיה הידברות בכבוד. ואם אכן היתה בין אנשי העולם הידברות אמיתית בגובה העינים, דהיינו הידברות בשפה נעימה ומכובדת, באהבה, בסבלנות, בקרוב הלב ובמאור פנים – היה ניתן בעזרת ה׳ ליישב את כל בעיות החיים על הצד הטוב ביותר, והיו רואים הצלחה מרובה בכל תחומי החיים.
בנוסף לכל האמור עד כה – כדי שתוכחתו של האדם לזולתו תתקבל על לבו, צריך שיוכיח אותו מתוך כוונה טהורה לשם שמים, כדי להעמידו על האמת ולהדריכו בדרך ישרה, כמו שאמרו חז״ל שכל מי שמוכיח את חברו לשם שמים מושכים עליו חוט של חן וחסד מן השמים, כמו שנאמר: “מוכיח אדם אַחֲרַי חן ימצא”, ועל ידי זה דבריו מתקבלים על לבו של מקבל התוכחה. ועל כיו״ב אמרו חז״ל: כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין.
אך אם חלילה יש למוכיח איזה אינטרס להוכיח את הזולת כדי להרוויח משהו וכדומה, בוודאי שתוכחתו לא תתקבל, כיון שמקבל התוכחה מרגיש זאת היטב בליבו, כמו שכתב האור החיים הקדוש: כי הירא דבר ה׳ ידבר מתוך קימת נפשו (מפנימיות לבו), וכיון שכן, תכיר נפש השומעת ותקבל תוכחת מוסר. ואם הדברים יצאו מהגוף אין שייכות לנפש לשמוע.
