לאחר שהתורה הקדושה מפרטת את הברכות הרבות, שיבואו על מי שישמע בקול ה׳, היא גם מפרטת את הקללות, שיבואו על מי שלא ישמע בקולו.
והנה, גם בפרשת בחוקותי שבספר ויקרא, התורה מפרטת קללות קשות, אלא שניתן להבחין בכמה הבדלים שיש בין הקללות שבפרשת בחוקותי, לבין אלו שבפרשתנו:
חז״ל אומרים שהקללות שבפרשת בחוקותי, ’בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן׳, ואילו הקללות שבפרשתנו ’בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן׳.
והיינו שאת הקללות שבפרשת בחוקותי, משה שמע מפי הקב״ה ורק לאחר מכן אמרן לעם ישראל, ואילו את הקללות שבפרשתנו אמר משה מדעתו, ברוח הקודש ששרתה עליו, וכיון בזה לדעתו של הקב״ה.
הבדל נוסף, בין הקללות שבפרשת בחוקותי לבין אלו שבפרשתנו הוא, שאחר סיום הקללות שבפרשת בחוקותי, התורה כותבת שני פסוקי נחמה, כמו שנאמר שם: “ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה׳ אלהיהם, וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגויים להיות להם לאלהים אני ה’”, ואילו בפרשתנו איננו מוצאים דברי נחמה כלשהם לאחר הקללות.
נחמת השתתפות השכינה בגלותנו
אכן, על דבר זה מצינו שנשאל רבינו הגדול רבי דוד בן זימרא זלה״ה, וזו לשונו: שאלת ממני למה לא נכתבת נחמה בקללות של ’והיה כי תבוא אל הארץ׳, כמו בקללות של ’אם בחקותי׳?
ומבאר הרב שם: ומה שנראה לי לתרץ, כי אין צריך נחמה בפרשת ’כי תבוא׳ לפי שנחמתם בצידם, שאין פסוק ופסוק שלא הוזכר בו שם ההוי״ה המורה על הרחמים, להודיע שהמדה היא ברחמים, על דרך “ימחץ וידיו תרפינה”, ואין לך נחמה גדולה מזו.
והיינו, שפסוקי הקללות שבפרשת ’כי תבוא׳, מלאים בשמות הוי״ה (כ״ו שמות כמספר שם הוי״ה), ובכל פרק כ״ח ישנם מ״א שמות הוי״ה, וסימנך “כי אם לבינה תקרא”, בחינת האם, השכינה הקדושה, המסככת על בניה בגלות), שהם שמות הרחמים, והדבר מורה שגם בתוך יסורי הגלות הקשים והמרים העוברים על עם ישראל, תמיד מלוה אותם מדת החסד והרחמים של הקב״ה, והיא הנותנת להם כחות עליונים ותעצומות נפש, להתרומם מעל כל הקשיים ולהתגבר על כל הנסיונות, ולהמשיך להיות דבוקים בהקב״ה.
והרי אין לנו נחמה יותר גדולה, מעצם הידיעה שאין אנו בודדים ושכוחים בגלות ח״ו, אלא הקב״ה עימנו בעת צרה, כמו שנאמר: “בכל צרתם לו צר”, וגם השכינה הקדושה מצטערת בצערינו וכואבת את כאבינו, ויחד עם השתתפות זו, הקב״ה נותן לנו את הכח להתחזק ולהתגבר על הכל ולשמוח בכל עת, ולכן לא הוצרכה התורה לכתוב פסוקי נחמה, בסיום הקללות שבפרשתנו.
בשעות הקשות ביותר מלוה אותנו מדת חסדו של הקב״ה
לפי המבואר בספרים הקדושים, שהקללות שבפרשת בחוקותי מכוונות כנגד חורבן בית המקדש הראשון והגלות שאחריו, והקללות שבפרשתנו מכוונות כנגד חורבן בית המקדש השני והגלויות שאחריו, נמצא שיש לנו – אנו הנמצאים בגלות הקשה והארוכה שאחר חורבן בית שני – שייכות מיוחדת דוקא לתוכחות הנזכרות בפרשתנו.
ממילא דברי הרדב״ז הנ״ל, בענין תוכחות אלו נועדו במיוחד בעבורנו, כדי לחזק את רוחנו לבל ניפול ברשת היאוש והעצב ח״ו, מחמת ריבוי הקשיים והיסורים שהם מנת חלקנו בגלות זו, אלא נזכור תמיד שגם בשעות הקשות ביותר, מלוה אותנו מדת חסדו של הקב״ה, ורחמיו סוככים עלינו מכל עבר.
והקב״ה מעמיד לנו בכל דור ודור צדיקים גדולים ענקי רוח, המשפיעים עלינו מרוחם הטהורה, שפע של התחזקות במדת האמונה ועבודת השמחה, הנותנות כח וחוסן לצלוח את הגלות בשלום, כמו שכתוב: “ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה׳ אלהיהם”, ודרשו על כך חז״ל:
’לא מאסתים׳ – בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה. ’ולא געלתים׳ – בימי יונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיהו כהן גדול. ’לכלותם׳ – בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר. ’להפר בריתי איתם׳ – בימי פרסיים, שהעמדתי להם בית רבי וחכמי הדורות. ’כי אני ה׳ אלהיהם׳ – לעתיד לבוא, שאין כל אומה ולשון יכולין לשלוט בהם.
