פרשת קרח

כפתיחה לפירושו של רש״י לפרשה זו יוצא רש״י מגדרו ומקדים להשמיע לנו מיד ב׳דיבור המתחיל׳ הראשון של הפרשה כי ’פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא׳. זאת אומרת, שפרשתנו נתבארה במדרש רבי תנחומא בטוב טעם ודעת, והרוצה לעמוד על אמיתותה של הפרשה גם על דרך הפשט, אשר זהו עיקר עניינו של פירוש רש״י, ולא רק על דרך הדרש – ילמד את דברי המדרש הנזכר על פרשתנו.

בביאור סיבת מחלוקתו של קורח אומר המדרש רבי תנחומא בלשון קדשו:

קורח שפיקח היה מה ראה לשטות הזו? אלא עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו – שמואל ששקול כנגד משה ואהרן, שנאמר “משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו”, ועשרים וארבעים משמרות עומדות מבני בניו שכולן מתנבאין ברוח הקודש, שנאמר “כל אלה בנים להימן חוזה המלך בדברי האלהים להרים קרן”. אמר, אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני ואני אובד אותה?! ולא ראה יפה, לפי שבניו היו עושין תשובה ועומדין מהן, ומשה היה רואה יפה.

כלומר: בפתח דבריו מקדים המדרש ואומר, שלא נעלה על דעתנו אפילו לרגע שקורח היה אדם ריק וטיפש ומשום כך עשה מה שעשה, אלא קורח ’פיקח היה׳.

קורח היה אדם גדול וקדוש ומורם מעם, ובעל רוח הקודש עצומה שעימה היה מסוגל לצפות מאות שנים קדימה. אלא שדוקא משום כך הוא נכשל ו׳עינו הטעתו׳, כי ברוח קדשו צפה בראש ובראשונה שבעוד קרוב לשש מאות שנה יצא ממנו שמואל הנביא השקול בקדושתו כמשה ואהרן, ומכיון שכך, מסקנתו היתה שראוי הוא לכל גדולה שבעולם, ולכן קם לחלוק על משה ואהרן ולבקש לעצמו את מעלת הכהונה.

קורח שפיקח היה טעה כשראה שמזרעו יצא שמואל הנביא

בתוספת עומק: מבואר בדברי הרה״ק ר׳ נתן נטע שפירא זיע״א בספרו ’מגלה עמוקות׳ שבמאמר הבורא למשה רבינו כאשר נגלה אליו בסנה: “הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר”, רמז הקב״ה למשה שהגם שאהרן אחיו הוא כהן, בכל זאת, בהמשך הדורות עתיד הוא להתגלגל ולהיות לוי.

דבר זה היה בשמואל הנביא אשר מצד אחד היה לוי, שהרי היה מבני בניו של קורח הלוי, ויחד עם זאת היתה בו בחינה של כהונה כיון שנשמתו של אהרן התגלגלה בתוכו. ולכן נאמר על שמואל הנביא: “ומעיל קטן תעשה לו אמו”, והרי ידוע שהמעיל הוא אחד מארבעת בגדי הכהונה ואינו שייך כלל ללויים, אך בכל זאת לשמואל היה מעיל כיון שהיתה בו גם את בחינת הכהונה.

מוסיף ה׳מגלה עמוקות׳, שבכך בעצם היתה נעוצה טעותו של קורח: מכיון שראה קורח ברוח קדשו שבשמואל הנביא שעתיד לצאת מזרעו תתאחדנה שתי הבחינות הן של הלויה והן של הכהונה, הסיק מכך שדבר זה נמצא אף בו, ואף על פי שהוא לוי, בכל זאת נמצאת בו גם בחינת הכהונה, ולכן קם לחלוק על כהונתו של אהרן מתוך כוונה שיהיה הוא הכהן הגדול.

אולם קורח טעה בכך, כי לאמיתו של דבר הוא עצמו אינו אלא לוי בלבד ואינו ראוי כלל לכהונה, ורק בשמואל הנביא שיצא מזרעו ישנה את בחינת הכהונה משום שהתגלגלה בתוכו נשמת אהרן הכהן.

מידת החסד צריכה לשלוט בעולם על מידת הגבורה

והנה בזוהר הקדוש מבואר, שקורח התקנא בכך שמעמדם של הכהנים גדול משל הלויים, ורצה להחליף את הסדר ולרומם את מעמדם של הלויים על הכהנים.

אולם זה לא היה רצון ה׳ כלל, כיון שנשמותיהם של הכהנים הן מצד הימין – צד החסד, ואילו נשמותיהם של הלויים הן מצד השמאל – צד הגבורה, ולעולם צריך להשליט את מדת החסד על מדת הגבורה ולהגביר את החסדים בעולם, ולכן קבע הקב״ה שמעמד הכהנים יהיה גדול ממעמד הלויים, והלויים יכופפו את עצמם לפני הכהנים וישרתו אותם, ודבר זה יגרום שגם בעולמות העליונים מדת הגבורה תהיה נכפפת לפני מדת החסד ויתרבו החסדים בעולם. ומשום שקורח רצה להפוך את היוצרות ולהשליט את הלויים על הכהנים, ולהגביר את השמאל על הימין ואת הגבורות על החסדים, על כן מדת הגבורה פגעה בו בראשונה וענשה אותו.

לכן בכל פרט ופרט בחייו של האדם צריך הוא להגביר את מדת החסד שבו על מדת הדין שבו כדי שבכך יעורר את מדת החסד שבשמים ולא ההיפך חלילה. וכן עליו לתת תמיד דין קדימה לצד ימין כגון שינעל את נעלו הימנית תחילה, וילבש את שרוול חולצתו או חליפתו הימני תחילה וכל כיו״ב, כדי להגביר בעולם את מדת החסד הימנית.

גם בין אדם לחברו יש לנהוג במידת החסד ולזכות לשפע של חסד ורחמים

כמו כן בין אדם לחברו:

אם מישהו פגע בך באופן קשה ביותר ופתאום כעבור פרק זמן נצרך הוא לטובתך, והרי שתי אפשרויות לפניך: האפשרות האחת היא להגביר את מדת הגבורה שבך ולקפוץ על הזדמנות פז זו כדי להשיב לו גמולו בראשו ולא לעזור לו. והאפשרות השניה היא להגביר את מדת החסד שבך על מדת הגבורה שבך ולהניח את מה שיש בלבך על אותו אדם ולהושיט לו עזרה מכל הלב והנשמה.

אולם זכור תזכור שמכיון שהכלל בשמים הוא ’שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו׳, על כן כפי שתנהג אתה באותו רגע, כך גם ינהגו איתך בשמים. ואם תזכה להגביר את מדת החסד שבך על מדת הגבורה, ממילא תעורר עליך, ואף על כל העולם כולו, שפע של חסד ורחמים – וההיפך מובן מאליו.

הגע עצמך: הלא בכל יום ויום ובכל שעה ושעה נמצאים בעולם אלפי אנשים שעושים מעשים שמכעיסים מאוד את הקב״ה, ואם חלילה היה רצון הבורא לנקום מהם הרי הוא לא היה צריך יותר מאלפית שניה כדי לעשות זאת. אולם בפועל לא די שהקב״ה לא מעורר עליהם את מדת הדין והגבורה לחבוט בהם כראוי להם אלא גם מעורר עליהם את רחמיו האינסופיים ומשפיע להם חיים ובריאות ופרנסה טובה.

הקדוש ברוך הוא חנוך ורחום

כמה וכמה אנשים מרימים יד על הקב״ה ונוסעים ברכבם בעצם יום השבת לשחות בחוף הים, ולאחר שעות של שחיה מעייפת בשמש היוקדת הם נוסעים בחזרה לביתם, והנהג לאורך כל הדרך ’מנקר׳ על ההגה מרוב עייפות ומסכן את כל מי שברכב, ובכל זאת הם מגיעים בשלום למחוז חפצם.

באותם אין סוף פעמים שהנהג נרדם על ההגה מי הוא זה שהחזיק לו את ההגה ושמר שלא יעשה חלילה תאונה קטלנית ויקפח את חיי כל הנוסעים ברכב? אין זה אלא הקב״ה בכבודו ובעצמו. ואם חלילה היה הקב״ה מגביר עליהם את מדת גבורתו הלא גזר דינם כבר נתפרש בתורה: “מחלליה מות יומת” בר מינן. אולם לא כך היא מדתו של הקב״ה, אלא הוא מגביר את מדת החסד על מדת הגבורה ונוהג עימם בחסד ורחמים ומשיבם לביתם בשלום.

כמה וכמה מעוברות יושבות בכל רגע על המשבר והקב״ה יודע שהתעברו באיסור נדה והתחייבו הן ובעליהן חיוב כרת ובכל זאת הוא מסייע להן ללדת בשלום. אם חלילה היה הקב״ה מעורר עליהם את מדת גבורתו היה קורה בלידה אסון, בר מינן, או שהיה יוצא עובר לקוי ופגוע באבריו או בנפשו וכו׳ חלילה. אולם לא כן מדתו יתברך, אלא הוא מגביר את מדת החסד על מדת הגבורה ונוהג עימם ברחמים גדולים ונותן להם במתנה ילד יפה תואר ויפה מראה בריא ברמ״ח אבריו ושס״ה גידיו.

אלו הן דוגמאות בודדות בלבד מתוך אין סוף מעשים שהקב״ה נוהג עם עולמו בחסד ולא בגבורה חלילה. והרי מצווים אנו להדמות בכל דרכינו לבורא יתברך, כמו שנאמר: “והלכת בדרכיו” – מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום.

על כן גם אנו צריכים לאחוז בדרכו של הבורא יתברך ולהגביר תמיד את מדת החסד שבנו על מדת הגבורה שבנו ולנהוג עם כל אדם בחן בחסד וברחמים רבים. ’וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו׳.