בהקשר זה של הזהירות לעמוד בדיבורנו, דיבר רבנו בהרחבה בספר "אמרי נועם" על פרשת מטות
פרשתנו פותחת במצוות הנדרים, כמו שנאמר: “זה הדבר אשר ציוה ה׳, איש כי ידור נדר לה׳ או הישבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה”.
כלומר: התורה הקדושה מזהירה, שמי שנדר או נשבע לעשות דבר מה לא יחלל דבריו ויעשה אותם כדברי חולין שאין בהן כל חשיבות, אלא ככל היוצא מפיו ימהר לעשות.
ממה שנקטה התורה במצווה זו הלשון “זה הדבר” (בה״א הידיעה), משמע שעניין הנדרים וקיומם גבוה עד מאוד בשורשו למעלה יותר משאר המצוות, וממילא גם אי קיום הנדר פוגם במקום עליון ביותר, וחמור הוא עד מאוד. לכן רוב ככל בני האדם, ואפילו הרחוקים מתורה ומצוות, יראים ביותר מלעבור על נדר או שבועה, וזאת משום שנשמתם הקדושה חשה את גודל הפגם שבכך, ויראה ממנו עד מאוד.
כי כשאדם נודר לעשות דבר מה והוא מתעכב מלקיים את נדרו, נברא בשמים מזיק נורא המקטרג עליו בכל עת וגורם לו נזקים רבים בכל תחומי החיים. ואפילו אם אדם זה בעל זכויות רבות ועוסק בתורה וכו׳, אין די בכל אלו בכדי להגן עליו מן הקטרוג הגדול הרובץ עליו על עיכוב קיום נדרו.
נדרו של יעקב אבינו
הראיה הגדולה לכך היא מאבי האומה, השלם שבאבות, יעקב אבינו ע״ה, כאשר ברח לחרן מפני עשו אחיו, בדרכו לשם נדר נדר גדול לה׳, וכֹה אמר: “אם יהיה אלקים עמדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה׳ לי לאלקים, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך”. אך למעשה גם אחר שהשפיע לו הקב״ה עושר רב, כמו שכתוב: “ויפרוץ האיש מאוד מאוד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים”), שכח יעקב אבינו לקיים את נדרו ולעשר מממונו הרב מעשר לה׳, ומשום כך החלו לבוא עליו צרות קשות ורעות בזו אחר זו, כמובא במדרש:
מתחילה הביא עליו הקב״ה את עשו אחיו וארבע מאות איש עימו בכדי להורגו, וכדי להציל את חייו הוצרך יעקב לתת לעשו את כל אותו הדורון הגדול – “עזים מאתיים ותישים עשרים, רחלים מאתיים ואילים עשרים, גמלים מיניקות ובניהם שלושים, פרות ארבעים ופרים עשרה, אתונות עשרים וַעְיָרִם עשרה”, ובזה לקה יעקב על איחור נדרו בממונו.
משלא הרגיש בדבר, הביא עליו הקב״ה את אותו מלאך, שרו של עשו, שנילחם איתו כל הלילה עד שלבסוף פצע את רגלו ועשאו צולע, ובזה לקה יעקב גם בגופו. משעדיין לא הרגיש בדבר, הביא עליו הקב״ה את צרת דינה בתו שנלקחה על ידי שכם בן חמור הערל והתענתה תחת ידו, ובזה לקה יעקב גם בילדיו. משגם לאחר כל אלו עדיין לא הרגיש בדבר, כבר הלקהו הקב״ה בנפשות, ומתה רחל אשתו בעת לידתה.
ואז אמר הקב״ה: ’עד מתי יהא הצדיק הזה לוקה ואינו מרגיש באיזה חטא לוקה?! הריני מודיעו, שנאמר: “ויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך”. “אמר לו הקב״ה: לא הגיעוך הצרות האלו אלא על שאחרת את נדרך. אם אתה מבקש שלא יגיעך עוד צרה קום עלה בית אל ועשה שם מזבח לאותו מקום שנדרת לי שם נדר”.
הרי לך, שעל אף זכותו העצומה של יעקב אבינו וגודל קדושתו, לא הועיל לו הדבר כאשר איחר את נדרו, ונתייסר משום כך בייסורים קשים ומרים, עד שהאיר ה׳ את עיניו להזדרז ולשלם את נדרו.
אחר נדרים לבקר
כל זמן שאדם מאחר לשלם את נדרו מהפכים בשמים בזכויותיו וחובותיו, ופנקסו מתבקרת, ומלאכים מלמדים עליו חובה ומזכירים עוונותיו, שנאמר: “ואחר נדרים לְבַקֵּר. אפילו המצוות והמעשים הטובים שעשה הולכים לאיבוד, שנאמר: “למה יקצוף האלקים על קולך וחבל את מעשה ידיך”, “מעשה ידיך” – אלו מצוות ומעשים טובים שבידך.
לכן נהגו אבותינו זהירות גדולה בנדרים, ואם נדרו צדקה לבית הכנסת בעת עלייתם לתורה בשבת ויום טוב וכיו״ב, הזדרזו לשלם את נדרם מיד בצאת השבת או החג, ולא איחרו זאת אפילו עד ליום ראשון, מפני גודל יראתם מלאחר את תשלום נדרם.
זהו גם הטעם למנהגנו לעשות התרת נדרים בציבור בערב ראש השנה, וכן בערב יום הכפורים, ושוב מתירים את הנדרים באמירת ’כל נדרי׳ שבליל יום הכפורים. וזאת משום שידעו רבותינו הקדושים שאם חלילה רובץ על האדם נדר כלשהו, דבר זה עשוי לעורר עליו קטרוגים גדולים, ולעכב את תפילותיו בימים נוראים אלו של ראש השנה ויום הכפורים, ולא יזכה ח״ו להיחתם לחיים. לכן מרבים בעשיית התרת נדרים בימים קדושים אלו כדי שלכל יהודי תהיה הזדמנות להתיר את נדריו, ואז תעלה תפילתו לרצון יחד עם תפילותיהם של כל בית ישראל.
נדר לדבר מצווה
מכך ילמד כל אדם שאם נדר לתת צדקה לעמלי תורה וכדומה, שלא ישקוט על שמריו עד שישלם את נדרו. כי לפעמים בעת רצון נכנסת רוח טהרה בליבו של האדם והוא נודר לתת צדקה מממונו בעין יפה, אך בשובו לביתו נטפל אליו היצר הרע ומסיתו לחזור בו מנדרו כדי שלא יפסיד את ממונו.
אולם אל לו לאדם לשעות לדבריו כי שקר הוא דובר, שהרי על המפזר לצדקה נאמר: “יש מפזר ונוסף עוד”, וסגולת הצדקה לפתוח לאדם שערי עשירות, כמאמר חז״ל: “עשר בשביל שתתעשר”, ואדרבה, מי שממעט בצדקה ושומר את כל ממונו, גוזר הוא על עצמו במו ידיו עניות קשה, על דרך שאמרו חז״ל ש״כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן, סוף שנצרך להן”. כלומר, כאשר האדם אינו נותן את המעשר הראוי לצדקה, סוף שיילקח ממנו כל רכושו בדרך רע עד שיזדקק הוא בעצמו לקבל מעשר עני.
על כן מי שכבר זכה ונדר לתת מהונו לצדקה, יזדרז לשלם את נדרו כל עוד נפשו בו, ובזה יזכה לכל טוב.
וכן אם היה אדם בצרה ונדר נדר לה׳ כדי שינצל, עליו להזדרז ביותר לקיים את נדרו כדי שלא לתת פתחון פה למקטרג לקטרג על כך שבשעת צרתו זכר לנדור, ואילו לאחר שנושע, שוכח הוא לקיים את נדרו לכבוד האל המושיעו מצרתו.
כמו כן מצוי שאדם אומר לעצמו ’מחר אשכים ואתפלל בהנץ החמה׳, ’מחר אלמד כך וכך דפי גמרא׳ וכל כיו״ב, ולבסוף נאנס ולא מקיים את מאמרו. וגם זה לעוון יחשב, שהרי אמרו חז״ל: “האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו – נדר גדול נדר לאלקי ישראל”.
לכן הנכון ביותר הוא שגם אם עלה בלב האדם לעשות מצווה כלשהי, לא יוציא זאת בפיו, אלא ישמור הדבר בליבו ויזדרז לעשותו, וכן מובא במדרש, וזו לשון קודשו: “אם חשבת בליבך דבר מצוה לעשות ולא עשית, נוח לך ליתן זמם על פיך ולא לפסוק”.
והיינו שגם אם עולה בלב האדם לעשות דבר מצווה, מוטב שייתן מחסום בפיו ולא יאמר זאת, או לפחות יאמר שמקבל עליו זאת בלא נדר, ובזה ירוויח שגם אם בסופו של דבר ייאנס ולא יעלה בידו לעשות את המצווה, לא יהיה בידו כל עוון.
