פרשת מצורע

שתי הפרשות “תזריע” ו״מצורע” עוסקות בדיני הנגעים השונים המתגלים בבשרו של האדם, בבגדיו או בכותלי ביתו. חז״ל במדרש מונים עשר סיבות לכך שהנגעים באים על האדם, ואחת הסיבות היא – משום שהוא מרבה לדבר לשון הרע.

אמנם בדורות הללו איננו רואים שכל מי שמרבה לדבר לשון הרע לוקה בצרעת, אך עובדה זו צריכה דווקא להדאיג אותנו, כפי שמסביר מרן ה״חפץ חיים” זצ״ל שבדורות הקודמים הפגם שנוצר על ידי לשון הרע היה חיצוני ביותר ולא חדר עמוק לנשמה, ולכן מיד היה מתגלה כלפי חוץ בצרעת העור, הבגדים או קירות הבתים.

לעומת זאת, בדורות הללו הפגם שנוצר על ידי לשון הרע חודר עמוק עמוק לתוך הנשמה ועושה בה חבלות קשות, לכן הוא כבר לא גורם לשום סימנים חיצוניים על גבי העור.

לכן כל אחד מאיתנו צריך לשים רסן ומחסום לפיו ולא למהר להוציא ממנו את כל מה שעולה בליבו, כי לפעמים מדיבור אחד מיותר ניתן לגרום נזקים בלתי הפיכים. ולא בחינם אמר החכם: “מעט דבריך וימעטו שגיאותיך”. וכיו״ב אמר מרן החפץ חיים: “מעולם לא הצטערתי על דבר שלא אמרתי”.

כל מילה דומה לחץ. כל זמן שהיא שמורה בפה הרי היא כמו החץ כשהוא בתוך הנרתיק שלו, שאז ניתן עוד לחשוב אם כדאי לירות אותו או לא. אבל לאחר שהמילה יוצאת מהפה היא כמו חץ שכבר הושלך לאיזה עבר, שאז כבר לא ניתן להחזירו בחזרה בשום אופן, ואם הוא יזיק למישהו כבר לא יהיה ניתן לתקן זאת. לכן צריך לחשוב היטב היטב לפני ש״יורים חץ” מהפה, כי לאחר שהוא כבר יוצא – לא ניתן עוד להשיבו בחזרה.

בפרט כשמגיעות תקופות מסוימות, כגון תקופת בחירות וכדומה, והאויר כולו מזדהם מחמת ריבוי הלשון הרע והרכילות שרוב האנשים מדברים באותו זמן – מי שנגעה יראת ה׳ בליבו לא ילכד בשחיתות זו, אלא ינצור את לשונו מכל משמר, ולא יפצה את פיו לדבר דברי גנאי ולשון הרע על שום יהודי בעולם בכלל, ועל תלמידי חכמים בפרט, בבחינת מה שנאמר: “המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא”.

כשאדם חלילה פוגם בלשונו, ומדבר דברי גנאי על אנשים שונים וגורם להם צער ונזק, הוא מושך על עצמו צרות רבות כחוסר שלום בית, צער גידול בנים, דוחק הפרנסה, חוסר בריאות וכו׳.

הקב״ה מסלק את השגחתו מעל מי שאינו שומר על לשונו, וכיוון שסרה מעליו השגחת הבורא – ממילא הוא נעשה חשוף לכל הצרות והבעיות שבעולם, כמו שכתוב: “והסתרתי פני מהם… ומצאוהו רעות רבות וצרות”. וכן מבואר בזוהר הקדוש: “שאין הקב״ה עושה רעה לשום אדם, אלא כשאינו משגיח בו הוא כלה מאליו, דכתיב: ‘תסתיר פניך יבהלון’”.

מאידך: מי שזוכה לקדש את לשונו ולנצור אותה מדברים בטלים בכלל, ומדברי לשון הרע בפרט, מסלק מביתו כל מיני רעות וצרות כמו שנאמר: “שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו”.

ממידת שמירת הלשון של האדם נבראים מלאכים משמים המגנים עליו מכל פגע ונזק, וזוכה לאריכות ימים ושנים בעולם הזה, כמו שנאמר: “מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה”.

וכן זוכה למעלה עצומה ונפלאה בעולם הבא, כפי שמספר הגה״ק ר׳ אליהו דוידאש זיע״א בספרו “ראשית חכמה” בלשון קודשו:

“והחסיד רבי לפידות ע״ה העיד למורי ע״ה שראה בחלום את החסיד החכם רבי יהודה בר שושן ע״ה אחר פטירתו פה בגליל העליון, וראה שהיה מאיר פניו כאור החמה, וכל שיער ושיער מזקנו היה מאיר כאילו היה אבוקה. ושאל לו על מה זכה לזה, ואמר לו – בשביל מעלת השתיקה שהיה לו, שמימיו לא שח שיחה בטילה”.

בנוסף לכל האמור, עלינו גם לדעת שכאשר אדם מדבר לשון הרע על אדם כלשהו מישראל, וכל שכן על תלמיד חכם וצדיק, באותו רגע הקב״ה לוקח מה׳חשבון׳ שלו בשמים את כל הזכויות והמצוות שעשה כל ימיו ומעביר אותם ל׳חשבון׳ של אותו אדם או אותו צדיק שעליו הוא דיבר. ובנוסף לכך, הקב״ה לוקח מה׳חשבון׳ של אותו אדם שעליו הוא דיבר את כל העוונות שעשה ומעביר אותם ל׳חשבון׳ של אותו אדם שדיבר עליו לשון הרע.

וזהו שאמרו חז״ל (בבא מציעא נח, ב) שבשעה שמלבינים פניו של אדם ברבים “אזיל סומקא ואתי חוורא” (פירוש: ’הולך האדום ובא הלבן׳, כלומר, מרוב בושה מסתלקת מפניו האדמימות והם נעשים חיוורות ולבנות), והרמז שבזה:

הצבע האדום (“סומקא”) מסמל את העוונות, כמו שנאמר: “אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו”. והצבע הלבן (“חוורא”) מסמל את הזכויות שהן לבנות ונקיות. וכאשר מדברים לשון הרע על אדם כלשהו וגורמים לו בושה גדולה הולכים כל עוונותיו של אותו אדם (“אזיל סומקא”) ועוברים ל׳חשבון׳ של זה שדיבר עליו וגרם לו בושה, ובתמורה לכך באות כל זכויותיו של המדבר (“ואתי חוורא”) ועוברות ל׳חשבון׳ של זה שהוא דיבר עליו.

ועל כך הבאנו לעיל את המעשה מאת רבנו בחיי. ממעשה זה נוכל ללמוד שלא יהיה זה פלא כלל וכלל אם הרבה אנשים יגיעו לשמים לאחר אריכות ימים ושנים ולהפתעתם הרבה ימצאו שה׳חשבון׳ שלהם בשמים ריק לגמרי מזכויות ומצוות. אפילו פעם אחת הנחת תפילין הם לא ימצאו שם. כמובן הם יתפלאו מאוד: “הרי למדתי תורה כמה שעות בכל יום, וגם עזרתי להרבה משפחות נזקקות. ומה עם כל שאר המצוות שעשיתי בכל יום ויום?” אך אז ישיבו להם שכנראה הם מיהרו לפעור את פיהם מבלי לחשוב היטב לפני כן ודיברו בגנותו של איזה צדיק גדול או אפילו סתם יהודי פשוט אך אהוב מאוד אצל הקב״ה, לכן כל המצוות שהם עשו במשך כל ימי חייהם עברו אליהם.

ועל כך אנו מתפללים בברכת “על הצדיקים” שבתפילת העמידה: “ושים חלקנו עמהם ולעולם לא נבוש”, והכוונה בזה היא, שאם חלילה שגינו ודיברנו בגנותו של איזה צדיק גדול ומחמת כן כל חלקנו הטוב בעולם הבא עבר לאותו צדיק, אנו מתפללים שצדיק זה יהיה מאותם צדיקים השמחים בחלקם ואינם חפצים להנות מחלקם של אחרים וממילא כשנעלה לשמים הוא יסכים בקלות למחול לנו ולהחזיר לנו את חלקנו כדי שלא נשאר ערומים וחסרי כל ח״ו.

וזהו שאמרו חז״ל שהעולם הבא נברא באות י׳ “מפני שצדיקים שבו מועטים”. והיינו כי אמנם רבים הם האנשים שעושים בעולם הזה מעשים טובים לרוב, אך בכל זאת רק מעטים מהם זוכים לעולם הבא, כיוון שבכל פעם שמדברים לשון הרע על אדם כלשהו, ומכל שכן על צדיק אמת, מאבדים את כל הזכויות.

וזהו שנאמר: “כל עמל האדם לפיהו”, ופירשו חז״ל במדרש: “כל מה שיעמול אדם ויסגל מצוות ומעשים טובים בעולם הזה אינו מספיק להבל היוצא מתוך פיהו”. וכן מובא בתנא דבי אליהו:

“שכך שנו חכמים: לעולם יהא אדם הולך אל בית המדרש ויהא קורא ושונה, ויעשה בידו צדקות כל ימיו, ויהיה מאכיל לרעבים, ויהיה משקה הצמאים, ויהיה מלביש ערומים, וילך ויפדה שבויים, ואפילו אם אדם עושה כל זאת – אינו מספיק להבל היוצא מפיו אפילו שעה אחת”.

על כן, כל מי שחפץ שכל עמלו ויגיעו בעולם במשך כל שנות חייו לא ילך לאיבוד ויזכה לקבל שכר מושלם בשמים ללא שום חסרון חלילה, ישמור היטב על לשונו ולא ידבר לשון הרע על שום אדם בעולם, ומכל שכן שלא יעז לדבר על צדיקים חלילה, ובזה יתקיים בו מה שנאמר: “שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו”.