פרשת משפטים

שבת פרשת ’משפטים׳ בדרך כלל היא השבת שלפני ראש חודש אדר. בשבת שלפני ראש חודש אדר (ובשנה מעוברת – בשבת שלפני ראש חודש אדר שני) תיקנו חז״ל להוציא שני ספרי תורה: בספר התורה הראשון קוראים שבעה עולים בפרשת השבוע, ובספר התורה השני המפטיר קורא את ’פרשת שקלים׳ (שבתחילת פרשת ’כי תשא׳) העוסקת במצות נתינת מחצית השקל לבית המקדש.

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו בתי הדין מכריזים בראש חודש אדר בכל ערי ישראל שכל אחד יזדרז לשקול את תרומת מחצית השקל ולהביאה לבית המקדש. בכסף זה, הבא מכל עם ישראל, היו קונים את קרבנות הציבור של השנה החדשה, החל מראש חודש ניסן. לכן, גם בזמן הזה אשר בעוונותינו הרבים בית המקדש טרם נבנה, קוראים אנו את ’פרשת שקלים׳ בשבת שלפני ראש חודש אדר (הסמוך לניסן), וכן נותנים לצדקה סכום כסף זהה למחצית השקל – ’זכר למחצית השקל׳.

מחצית השקל – כולם כאחד

במצות מחצית השקל אנו מוצאים דבר מענין: בדרך כלל, כשמדובר במצות צדקה, ככל שאדם נותן סכום כסף גדול יותר לצדקה הרי זה משובח, וככל שאדם עשיר יותר כך מחוייב הוא להפריש לצדקה סכום כסף גדול יותר. אולם במצות מחצית השקל הדבר אינו כן. שיעור זה הינו מדויק, ולא רק שממנו אין לגרוע, אלא גם עליו אין להוסיף, כמו שנאמר בפרשת שקלים: “העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה׳ לכפר על נפשותיכם”.

אילו העשירים שבעם ישראל היו רשאים לנדב למטרה זו של קניית קרבנות הציבור סכומי כסף גדולים ממה שהיו העניים יכולים לתת, יתכן שהיתה מתגנבת ללבם תחושת עליונוּת על העניים האומללים, והיה נדמה להם – לעשירים – כאילו הם טובים מהעניים, ויש להם חלק גדול יותר בקרבן. ואם כך היה הדבר, מיד היו הקרבנות נפסלים מלפני הקב״ה, כיון שהרגשת הגאוה וגסות הרוח ועליונוּת על הזולת היא הדבר המאוס ביותר אצל ה׳ יתברך.

לכן ציוה הקב״ה שבתרומת מחצית השקל – שכל מטרתה היא קניית קרבנות הציבור כנ״ל – יהיה שוויון מוחלט בין כל עם ישראל, כעשיר כעני, וכולם יתנדבו סכום כסף אחיד, שגם העני יכול לעמוד בו, ובאופן זה ירגישו כולם שווים זה לזה, וממילא לא יתנשאו זה על זה, וממילא יתאחדו זה עם זה, ואז – ורק אז – יעלו הקרבנות לריח ניחוח לה׳.

כל אדם מישראל צריך להרגיש חצי כדי שיושלם רק על ידי איחודו עם הזולת

על פי האמור נוכל להבין דבר נוסף:

בפרשת שקלים נאמר: “זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש, עשרים גרה השקל, מחצית השקל תרומה לה’”.

כלומר, התורה אומרת בפירוש ששיעורו של שקל שלם הוא עשרים גרה, וממילא שיעור מחצית השקל הוא עשר גרה. מדוע, אם כן, מדגישה התורה שיש לתת ’מחצית השקל׳ ולא אומרת בפשטות שיש לתת עשר גרה?

אולם כוונת התורה הקדושה לרמוז בזה, שכל אחד ואחד מישראל – יהיה גדול אשר יהיה – צריך להרגיש את עצמו אך ורק ’חצי׳, ורק כאשר יתאחד עם הזולת יוכל לזכות להיות שלם.

הסיבה לכך, משום שבכל אדם ואדם מישראל ישנן מעלות ומדות טובות שאין בשום אדם אחר, ואין באפשרותו של אדם להשיג את השלימות המירבית של כל המעלות והמדות הטובות אלא אם כן ירגיש שהוא רק ’חצי׳, וילמד מכל שאר האנשים את המדות הטובות שיש בהם ואין בו – כמאמר חז״ל איזהו חכם? הלומד מכל אדם – וממילא, כאשר ילמד מכולם, יזכה להיות שלם.

בזמן הזה מתקיימת עבודת הקרבנות על ידי התפילות מתוך אהבת ישראל

הנה, בזמן הזה שבית המקדש איננו קיים, ועבודת הקרבנות איננה מתבצעת בפועל – הפעולה הרוחנית שהיתה נעשית על ידי הקרבנות, נעשית כעת על ידי התפילות שאנו מתפללים, כפי שמבואר בגמרא שהתפילות נתקנו כנגד הקרבנות.

וכן אנו מבקשים בסדר הקרבנות של תפילת שחרית: ועתה בעוונותינו חרב בית המקדש ובוטל התמיד ואין לנו לא כהן בעבודתו, ולא לוי בדוכנו, ולא ישראל במעמדו, ואתה אמרת: “ונשלמה פרים שפתינו”, לכן יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו שיהא שיח שפתותינו זה חשוב ומקובל ומרוצה לפניך כאילו הקרבנו קרבן התמיד במועדו ועמדנו על מעמדו.

ממילא, כשם שבנוגע לקרבנות הציבור, כדי שהם יעלו לפני ה׳ לריח ניחוח, ההכרח היה שתהיה בלבותיהם של כל עם ישראל הרגשת שוויון ואחדות, כנרמז במצות מחצית השקל – כך גם בנוגע לתפילות שאנו מתפללים:

אם רצוננו שתפילותינו יעלו לרצון לפני ה׳ ויתקבלו כריח ניחוח, מוכרחים אנו לטהר את לבנו מכל שבריר של הרגשת עליונוּת על הזולת או שנאה כלפיו חלילה, ואדרבה, למלא את הלב באהבה כלפי כל אחד ואחד מישראל באשר הוא, ולהביט על כל אחד ואחד מישראל בעין טובה ולחפש את המעלות והמידות הטובות שבו ולא את החסרונות חלילה.

בזה יובן היטב מה שכתב רבינו חיים ויטאל זיע״א בשם רבו הקדוש האריז״ל: קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות “ואהבת לרעך כמוך” ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי.

עיקר עבודתנו בעולם הזה להתחזק באהבת כל יהודי ולהביט עליו בעין טובה

מפורסם הוא המעשה המסופר בגמרא על אותו נכרי שבא לפני שמאי הזקן ואמר לו: ’גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת׳. שמאי לא יכל לסבול את חוצפתו וזלזולו בתורה, לכן דחפו החוצה בכעס גדול. לאחר מכן בא הנכרי לפני הלל הזקן, והלל בענוותנותו ושפלות רוחו הסכים לגיירו, ואמר לו: ’מה ששנאוי עליך לחברך לא תעשה – זו היא כל התורה כולה׳.

פירוש המעשה הוא: אותו נכרי בוודאי ידע שהתורה ארוכה מאוד ומורכבת מהרבה מצוות ואי אפשר ללמוד את כולה בזמן כל כך קצר. ומה שאמר להלל הזקן: ’למדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת׳, כוונתו היתה שהלל ילמדהו מהי אותה ’רגל אחת׳ שכל התורה כולה עומדת עליה והיא יסוד הכל? ועל כך השיבו הלל הזקן שמצות אהבת ישראל היא היסוד שעליו עומדת כל התורה כולה.

העומק שבדברי הלל הוא, שכאשר אדם עושה לזולתו מה שלא היה רוצה שיעשו לו וגורם לו צער, הרי זה שקול כביטול כל מצוות התורה כולה. ומאידך, מי שזהיר ביותר בדבר זה ועושה הכל שלא לגרום צער לשום אדם מישראל, מעלה עליו הקב״ה כאילו קיים את כל התורה כולה.

אם חלילה אין לאדם אהבת ישראל וקל בעיניו לבזות יהודי זה או אחר, כל המצוות שיעשה אינן שוות מאומה, שהרי בזמן בית המקדש השני חיו התנאים הקדושים אשר בימיהם נתייסדה כל התורה שבעל פה, ובוודאי שהם גם היו מדקדקים במצוות באופן המושלם ביותר, ובכל זאת לא הועילו כל הזכויות הללו להגן על הבית שלא יחרב, ולא נשאר ממנו זכר, וכבר עברו מאז קרוב לאלפיים שנה והוא טרם נבנה.

מקדש שני חרב מפני שנאת חינם

אומרים חז״ל: מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים… אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות – עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים.

על כן זוהי עיקר עבודתנו בעולם הזה, להתחזק ביותר לאהוב ולכבד כל אדם ואדם מעם ישראל באשר הוא, ולהביט בעין טובה על כל יהודי ולא לחפש את החסרונות שלו, ולשמוח בשמחתו והצלחתו של כל אדם מישראל, ועל ידי זה נזכה לגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו אמן.