בפרשתנו התורה מלמדת אותנו שאסור לנזיר להטמא למת, כמו שנאמר: “כל ימי הזירו לה׳ על נפש מת לא יבוא, לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם, כי נזר אלהיו על ראשו”.
ואם אירע שהנזיר נטמא למת באמצע ימי נזירותו, התורה אומרת שעליו לסתור את ימי הנזירות שמנה עד כה, ולאחר שיטהר מטומאת המת עליו להביא לבית המקדש שתי תורים או שני בני יונה, ולהקריב את האחד לשם קרבן חטאת, ואת השני לשם קרבן עולה – “וכפר עליו מאשר חטא על הנפש”, ואחר כך לשוב ולמנות מחדש את ימי הנזירות שקיבל על עצמו.
בדבר מה שנאמר בנוגע לקרבן חטאתו של הנזיר: ’וכפר עליו מאשר חטא על הנפש׳, מביא רש״י מדברי חז״ל שני פירושים:
לפי דעת חכמים, חטאו של נזיר זה הוא מה שנטמא למת באמצע ימי נזירותו, וכדי לכפר חטא זה מביא הנזיר את קרבן החטאת. אולם לפי דעת רבי אלעזר הקפר, עצם זה שהנזיר ציער עצמו מן היין – דבר שהתורה לא אסרה עליו – נחשב הדבר לחטא, ועל דרך המובא בתלמוד ירושלמי: ‘דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים?!’, ועל כך מביא הנזיר את קרבן החטאת.
קורבנות הנזיר – מה הטעם?
הנה, מלבד קרבן החטאת שהוצרך להביא נזיר שנטמא למת באמצע ימי נזירותו כנ״ל – כל נזיר, גם אם לא נטמא למת כלל, הוצרך להביא לאחר שהשלים את ימי נזירותו שלשה קרבנות, אשר האחד מהם הוא קרבן חטאת, כמו שנאמר: “והקריב את קרבנו לה׳ כבש בן שנתו תמים אחד לעולה, וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת, ואיל אחד תמים לשלמים”.
הדבר דורש ביאור: בשלמא לדעת רבי אלעזר הכפר שחטאו של הנזיר הוא בעצם כך שהזיר את עצמו ממה שהתורה כלל לא אסרה (שתיית היין), נמצא, אם כן, שבעצם כל נזיר (גם זה שלא נטמא למת) חוטא הוא, ולכן כל נזיר צריך להביא קרבן חטאת בהשלמת ימי נזירותו.
אולם לדעת חכמים שמה שנאמר על הנזיר: ’וכפר עליו מאשר חטא על הנפש׳ זהו רק בנוגע לנזיר שנטמא למת, אך שאר נזירים לא נקראים חוטאים, ואדרבה, מצוה הם עושים ונקראים קדושים, מדוע אם כן הוצרכו בהשלמת ימי נזירותם להביא קרבן חטאת, שמטרתו לכפר על חטא כלשהו?
על הנזיר יש טענה מדוע יורד ממדרגתו וחוזר לענייני העולם הזה
אכן, ביאור נפלא לכך מצינו בדברי הרמב״ן,וזו לשון קדשו:
טעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו לא נתפרש. ועל דרך הפשט, כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו, כענין שאמר “ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים”, השווה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב “כל ימי נזרו קדוש הוא לה’”, והנה הוא צריך כפרה בשובו להיטמא בתאוות העולם.
כלומר: בעוד שלפי דעת רבי אלעזר הקפר הטענה כלפי הנזיר היא: מדוע אסרת עליך מה שהתורה כלל לא ביקשה? – לפי דעת חכמים הדבר הפוך לגמרי, והטענה כלפי הנזיר היא: מדוע אחר שכבר זכית להתקדש ולהתנזר מתאוות העולם הזה ומותרותיו, והשגת את הדרגה הנפלאה של: “כי נזר אלהיו על ראשו, כל ימי נזרו קדוש הוא לה’”, כעת מסיים אתה את נזירותך, ויורד ממדרגתך הרמה וחוזר לשקוע שוב בענייני העולם הזה, ואינך ממשיך להיות קדוש ופרוש עד סוף חייך?
ביאור זה של הרמב״ן לחטאו של הנזיר, עולה בקנה אחד עם ביאורו למצות “קדושים תהיו”, אשר בעוד שלפי דברי רש״י פירוש מצוה זו הוא: ’הוו פרושים מן העריות ומן העבירה׳ – לפי דברי הרמב״ן שם פירוש מצוה זו הוא: ’שנהיה פרושים מן המותרות׳.
וזו לשון קדשו של הרמב״ן שם:
כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין. אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות… עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים.
חובת האדם לשמור על קבלותיו הטובות ולא לאבדן
מביאורו של הרמב״ן לחטאו של הנזיר נוכל ללמוד שני דברים חשובים ביותר בעבודת ה׳:
הדבר הראשון: אם אדם קיבל על עצמו איזו החלטה טובה – חובה עליו להחזיק בה בכל כחו אפילו במחיר של מסירות נפש ובלבד שלא יאבד אותה חלילה, כיון שעל ידי ההחלטה הטובה שקיבל על עצמו נוספה לו קדושה, ומאחר שכן, נאסר עליו לרדת מאותה קדושה, בבחינת מה שאמרו חז״ל: ’מעלין בקודש ואין מורידין׳.
בזה יתבארו באופן נפלא דברי המדרש: אמר הקב״ה לישראל: בָּנַי, פִתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו. מדוע דימו חז״ל את ראשית עבודת התשובה הנדרשת מן האדם דווקא לחודה של מחט?
אלא שזהו כדי לרמוז לאדם שכמו שחודה של המחט, על אף היותו מזערי ביותר, מכל מקום הוא חזק ויציב, כך גם ראשית התקרבותו של האדם לבוראו יכולה אומנם להיות אף על ידי החלטות טובות קטנות ביותר, אולם על החלטות אלו להיות חזקות ויציבות ביותר באופן ששום דבר שבעולם לא יוכל להזיז אותו מאותן החלטות טובות.
ומכך גם ילמד כל אדם שכאשר לבו מתעורר להתקרב לה׳ וברצונו לקבל עליו החלטות טובות, שלא יקבל על עצמו בפעם אחת רשימה גדולה של החלטות, כי בסופו של דבר הוא לא יצליח לעמוד בשום החלטה, בבחינת ’תפשת מרובה, לא תפשת׳, אלא יקבל על עצמו החלטה אחת קטנה, אך את אותה החלטה יקיים אפילו במסירות נפש, בבחינת ’תפשת מועט, תפשת׳. וזו היתה דרכו של אדמו״ר הזקן להדריך את תלמידיו לתפוס מעט, אבל שהמעט הזה יהיה יציב וקיים לעד ולעולמי עולמים.
יש לפרוש גם מדברים המותרים אך מיותרים לעבודת הבורא
והדבר השני: שלא רק מדברים האסורים ממש צריך האדם לפרוש, אלא גם מדברים המותרים אך מיותרים ואין בהם שום צורך לעבודת הבורא. וידוע פתגמו של אדמו״ר הזקן שאמר: ’האסור – אסור, והמותר – מיותר׳.
כי כשאדם ממלא את תאוותיה של נפשו הבהמית באכילה ושתיה ושאר תאוות ההיתר למיניהן בזה הוא פותח לעצמו פתח של התדרדרות גם לדברים האסורים, כי כך היא דרכו של יצר הרע – מתחילה למשוך את האדם לשקוע בתאוות של היתר ומתוך כך למשוך אותו לאחר מכן גם לדברים האסורים ממש.
