בסיום הפרשה הקודמת קראנו על מעשהו העצום של פנחס, שקינא לכבודו של הקב״ה ודקר בחרב את זמרי בן סלוא ואת האשה המדינית. ובתחילת פרשתנו התורה עוסקת בשבח מעשהו של פנחס, וכן בשכר הגדול שניתן לו משמים על כך.
ותחילת דבר, פותחת פרשתנו בהזכרת יחוסו הרם של פנחס, כמו שנאמר: “פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן”.
הטעם לכך מבואר בדברי חז״ל, משום שלאחר שדקר פנחס את זמרי בן סלוא, התחילו השבטים לבזות אותו, ואמרו עליו ’ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו (יתרו) עגלים לעבודת כוכבים והרג נשיא שבט מישראל׳, ולכן בא הכתוב ויחסו – ’פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן׳.
נשאלת השאלה: הרי בוודאי ידעו כולם שפנחס הוא בנו של אלעזר הכהן ונכדו של אהרן הכהן, ובכל זאת טענו כלפיו ‘ראיתם בן פוטי זה…’, אם כן, מה נוסף בכך שחזרה התורה ויחסה אותו לאהרן הכהן?
אך הביאור לכך הוא: אמנם ידעו כולם על יחוסו של פנחס מצד אביו עד אהרן הכהן, אלא שטענתם היתה שמעשה זה שעשה פנחס, לקום ולדקור נשיא שבט מישראל, לא נבע מהקדושה שקיבל מאבותיו, אלעזר ואהרן, אלא מחלק הרע שקיבל מצד יתרו סבו שהיה עובד כוכבים.
כלומר: השבטים טענו שפנחס לא עשה את מעשהו מתוך כוונה קדושה של קינאת ה׳ צבאות, אלא מחמת מדות רעות של כעס ותוקפנות וכו׳, ולכן אין ליחס מעשה זה לאבותיו הקדושים, אלא דווקא לצד השלילי שביחוסו.
לכן באה התורה הקדושה בראשית דבריה ויחסה את פנחס לאלעזר אביו ולאהרן סבו, כדי להודיע לכל שמה שהביא את פנחס לעשות את מה שעשה זוהי אך ורק קנאתו הטהורה לכבודו של ה׳, וכאבו הגדול על חילול קדושתם של ישראל, ולא התערבה במעשהו שום מדה וכוונה רעה כלשהי, על כן יש ליחס מעשה זה דווקא לצד הקדוש שביחוסו של פנחס.
מעשה פנחס המתיק את הדין בשמים והאיר את הצירוף חֹתמי להאיר בעולם
בדבר מה שפעל בשמים מעשהו של פנחס, אומרת התורה: “פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל”.
העומק שבזה הוא: כי אות ברית המילה שבבשרו של כל יהודי נקראת חותמו של הקב״ה, כמו שאנו אומרים בנוסח הברכה שאחר המילה: ’וצאצאיו חתם באות ברית קודש׳. והיינו שברית המילה שבבשרנו היא החותמת של הקב״ה המעידה עלינו ששייכים אנו לחלקו יתברך.
כל זמן שאות זו שמורה מכל חטא ועוון וקדושה בתכלית השלימות, קורא לה הקב״ה ’חֹתמי׳, ובזכותה הוא משפיע על האדם שפע של ישועה ורחמים. אך כשחס וחלילה היא נפגמת ונחשך אורה, מתהפך הצירוף הטוב ’חֹתמי׳ לצירוף הקשה ’חמתי׳, המורה על גודל החימה והכעס שגורם הפגם לפני הקב״ה, ומוריד דינים קשים לעולם.
לכן כשפגם זמרי בן סלוא בקדושתו, נתהפך הצירוף הטוב ’חֹתמי׳ ונעשה ’חמתי׳. ומגודל חמתו של הקב״ה פרצה מגפה קשה בעם ישראל שגבתה עשרים וארבעה אלף איש, כמסופר בסוף הפרשה הקודמת.
וכאשר קם פנחס בעוז וחיל, ומתוך קנאתו לכבודו של הבורא דקר את זמרי והמדינית, המתיק את הדין הגדול שהתעורר בשמים, והחזיר את הצירוף הטוב ’חֹתמי׳ להאיר בעולם.
זהו שאומרת התורה שפנחס ’השיב את חמתי׳, כלומר, השיב את הצירוף הקשה ’חמתי׳ לצירוף הטוב ’חֹתמי׳, ובזכותו הסתלקה מדת הדין והחימה מהעולם, וחזרה מדת הרחמים להאיר על בני ישראל.
כעין זה הוא בכל אדם, שגם אם כבר חטא ועשה מה שעשה, ומגודל פגמיו התעוררו עליו דינים גדולים מן השמים, בכל זאת, כשישוב בתשובה אמיתית ושלימה מעומקא דליבא, יש בכח תשובתו להמתיק מעליו את כל הדינים, ולהפך את כל הצירופים הקשים לצירופים טובים ומבורכים.
פנחס סילק את הדין והחימה גם מעל זמרי בן סלוא עצמו
לא רק מעל עם ישראל סילק פנחס את הדין והחימה, אלא גם מעל החוטא זמרי בן סלוא בעצמו.
רמזה זאת התורה הקדושה בכך שכשסיפרה על המעשה של זמרי, לא הזכירה את שמו בפירוש, אלא רק “איש מבני ישראל” בסתמות, ואילו לאחר שפנחס דקר אותו, הזכירה התורה את שמו בפירוש, כמו שכתוב בפרשתנו: “ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא”.
הטעם לכך: משום שבתחילה כשחטא זמרי והרשיע, אסור היה להזכיר את שמו, בבחינת: “ושם רשעים ירקב”. לכן בסיפור מעשה החטא לא הזכירה התורה את שמו בפירוש.
אך לאחר שפנחס דקר אותו, פעל בזה תיקון גדול לנפשו והמתיק מעליו את הדין הגדול, וממילא כבר הותר לקרוא בשמו. לכן בפרשתנו, המדברת לאחר מעשהו של פנחס, התורה מזכירה את שמו של זמרי בפירוש.
מכך ילמד כל אדם שלא יפגע אם קיבל גערה ותוכחה קשה מחכם וצדיק אמת, כי סגולת תוכחתם של הצדיקים להמתיק מעל האדם את כל הדינים שנגזרו עליו בשמים מחמת מעשיו הרעים, ולהמשיך עליו שפע של ישועה ורחמים.
בשכר מעשהו של פנחס, זכה בכהונה הוא וזרעו אחריו, כמו שכתוב: “והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם”.
הקב״ה נהג עם פנחס במידה כנגד מידה ועיטרו בעטרת הכהונה
אף על פי שכבר ניתנה הכהונה לזרעו של אהרן, ופנחס הרי היה מזרעו של אהרן, בכל זאת, היא לא ניתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עימו, ולתולדותיהם שיולידו אחר משיחתם והלאה, אבל פנחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד שעשה מעשה זה. וכן אמרו חז״ל: לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי.
לכאורה צריכים אנו להבין: הרי דרכו של הקב״ה לשלם לאדם שכר בדומה למעשה הטוב שעשה, בבחינת ’מדה כנגד מדה׳. מהו, אם כן, הקשר בין מעשהו של פינחס שדקר את זמרי מתוך קינאתו לה׳, לבין שכרו שזכה לכהונת עולם?
אך ביאור הענין הוא: לפי שסיבות רבות עמדו בדרכו של פנחס למונעו ממעשה זה, הן מצד הסכנה שבדבר, שמא כשיראו בני שבט שמעון שהרג את נשיאם יקומו עליו ויהרגוהו, והן מצד מה שיושפל ויזולזל כבודו אחר עשותו מעשה כזה. אולם פנחס לא התחשב בשום סיבה שבעולם, וכל מה שעמד לנגד עיניו היה רק כבודו של ה׳.
לכן גם הקב״ה נהג עימו בדרך של מדה כנגד מדה, ואף על פי שלא היה ראוי מצד הדין לכהונה, שהרי נולד קודם משיחתו של אהרן ובניו לכהונה, ואף הוא לא נמשח בעצמו, בכל זאת, לא התחשב הקב״ה בכל אלו, אלא דאג לכבודו של פנחס ופיארו ועיטרו בעטרת הכהונה.
