מעשה ברבנו
כך סיפר אבינו מו״ר הרב יורם אברג׳ל זיע״א:
בעירו של הגאון הקדוש מורינו ר׳ שמואל אידלס זיע״א – המהרש״א – התגורר יהודי אחד שפרק עול ונעשה מומר. הוא נטש את חיי הקהילה היהודית, נישא לגויה ועבר להתגורר בין הגויים. בנוסף לכך שמומר זה פרק עול תורה ומצוות ונהג כגוי גמור לכל דבר, גם היה מרבה להציק ולהזיק לאחיו היהודים בכל דרך אפשרית, ומרבה להלשין עליהם ולמסור אותם למלכות.
ביום מן הימים חלה המומר במחלה אנושה ל״ע, ונפטר לבית עולמו. לא ניתן לתאר את גודל השמחה שהתפשטה בקרב כל בני העיר על הבשורה הטובה והמשמחת כי חמל ה׳ על עמו והסיר מעליהם את חמת המציק הזה. אנשי החברא קדישא הזדרזו להגיע לביתו של המומר ומיהרו בהכנות הנדרשות לקבורה, שמא חלילה וחס יתעורר פתאום המומר לחיים…
על אף שהיה מדובר באדם רשע מאין כמוהו, בכל זאת חלקו לו אנשי החברא קדישא את כבודו האחרון ונהגו בו כפי שנוהגים בכל נפטר מעמך ישראל ללא שמץ של זלזול. מלבד אברך אחד שהזדמן למקום, אשר לא פסק מלהתלוצץ עליו ולחרף ולגדף אותו.
אנשי החברא קדישא ביקשו ממנו בכל לשון של בקשה לחדול מכך, שהרי סוף כל סוף מדובר בהלויה ומן הראוי לעשות כבוד לנפטר ולא לזכור לו עוונות ראשונים, אולם האברך לא התייחס לכך בטענה שמכיון שמדובר באדם רשע שהרבה להציק ולהזיק לאחיו היהודים בכל דרך אפשרית, לכן אין לחלוק לו שום כבוד. האברך המשיך להתלוצץ ולגחך על הנפטר לאורך כל סדר הטהרה, וכן לאורך כל ההלויה, ואפילו בשעת ההטמנה.
בלילו של אותו יום, לאחר שעלה האברך על יצועו ונרדם, פתאום בא לו בחלום אותו מומר כשפניו זועפות, וצעק עליו בכעס גדול: 'עוד אתנקם בך על הבושות שעשית לי. לא אסלח לך על כך בשום אופן עד שאביא אותך לבית דין של מעלה וידונו אותך על כך׳.
האברך התעורר מהחלום בבהלה גדולה – 'רשע מרושע. גם לאחר פטירתו לא חדל הוא מלהציק ליהודים?!', חשב האברך לעצמו, ולאחר שנרגע מהסיוט חזר לישון. אולם תיכף כשעצם את עיניו ונרדם, שוב הופיע המומר כשהוא רותח מזעם וצעק עליו: 'לא אסלח לך על הבושות שעשית לי עד שאהרוג אותך ואביא אותך לבית דין של מעלה׳. שוב התעורר האברך בבהלה גדולה, והפעם לא חזר לישון מרוב פחד שלא יבוא לו המומר פעם נוספת.
הדבר חזר על עצמו גם בלילה הבא וגם בלילות שאחריו. ואפילו כשהיה האברך נרדם באמצע היום לרגע קל, מיד היה המומר מופיע בחלומו, צועק עליו בזעם רב, מאיים להורגו ומטיל עליו אימה ופחד. משום כך רעד האברך לעצום את עיניו, ולא ישן לא ביום ולא בלילה. וגם כשכבר היה 'נופל׳ מעייפות ונרדם, מיד היה מתעורר בבהלה.
מצבו הנפשי של האברך הלך והתדרדר מיום אל יום, ויחד עימו התדרדר גם מצבו הבריאותי. בני משפחתו של האברך פנו לרבינו המהרש״א, סיפרו לו את כל המעשה מתחילתו ועד סופו, וביקשו בתחנונים מכבוד הרב שיעתיר בעדו תפילה לרפואה שלימה ולישועה דחופה.
על פי בקשתו של המהרש״א, בני המשפחה הביאו את האברך לביתו והניחו אותו לישון בחדר הסמוך לחדר הלימוד שלו. וכאשר נרדם האברך והתחיל לצעוק מרוב בהלה, מיד רץ המהרש״א לחדרו וקרא בתוקף לנשמתו של המומר: 'מה רצונך מהאברך הזה, הנח לו מיד. וכי יש לך פנאי להציק לאנשים?! הלא בוודאי נידון אתה בכל יום בכל שבעת מדורי הגיהנם על רוע מעשיך, ומי אתה שתדרוש לזמן את האברך הזה לבית דין של מעלה?!'.
פתאום שמע המהרש״א את המומר משיב ואומר לו: 'מנין לכבוד הרב שנידון אני בשבעת מדורי הגיהנם? דע לך כבוד הרב כי יושב אנכי בגן עדן העליון בין תלמידי חכמים גדולים ומופלגים, ויש לי דין של תלמיד חכם. ומכיון שכן, כאשר אברך זה זלזל בי ופגע בכבודי, נחשב לו בשמים שביזה תלמיד חכם. לכן לא אסלח לו על כך עד שיבוא לבית דין של מעלה וידונו אותו על כך׳.
תשובת המומר הפתיעה כל כך את המהרש״א עד שהוצרך להחזיק את עצמו כדי שלא להתפרץ מצחוק. 'היתכן שרשע כמוך יושב בגן עדן העליון בין תלמידי חכמים ויש לו דין של תלמיד חכם?! הלא כולנו יודעים מה היו מעשיך בעולם הזה?!', תמה המהרש״א.
'בוא ואספר לך כבוד הרב כיצד הגעתי למעלה זו׳ – המשיך המומר וסיפר: 'לפני הרבה שנים, ביום מן הימים, טיילתי לי על שפת הנהר. לפתע ראיתי אברך אחד שנסחף בזרם הנהר וחייו נתונים בסכנה. מבלי לחשוב הרבה זינקתי לנהר על אף הסכנה הרבה שהיתה טמונה בכך, אחזתי את האברך, ובכל כחי משכתי אותו לעבר היבשה עד שבעזר ה׳ הצלחתי להציל את חייו.
'לאחר שהאברך התאושש והודה לי על כך, שוחחנו זה עם זה, ונוכחתי לדעת כי עומד לפני אברך מיוחד במינו, תלמיד חכם מופלג, בעל אצילות נפש ומדות טהורות. לכן החלטתי לתמוך בו מהממון הרב שיש לי. מידי חודש בחודשו מסרתי לו בסתר סכום גדול מאוד, ודבר זה נשמר בסוד גדול ביני לבינו במשך שנים רבות עד יומי האחרון בעולם.
'כשהגעתי לשמים, המתינו לי בבית דין של מעלה מאות מלאכי חבלה שחורים משחור, אשר הגיעו לשם כדי לספר על העוונות הרבים שעשיתי במשך חיי ה,ן בעניינים של בין אדם למקום והן בעניינים של בין אדם לחברו. כמעט שכבר נגזר דיני לרדת לשאול תחתית, ופתאום הגיע מלאך לבן, גדול ועצום, ועצר את כל תהליך הדיון.
'מומר זה זכה להציל נפש מישראל, וממצוה זו אנכי נבראתי. והלא לימדונו חז״ל (סנהדרין לז.), שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא׳, טען המלאך. 'בנוסף לכך, הנפש שזכה מומר זה להציל היא נפש של אברך תלמיד חכם מופלג, העמל בתורה יומם ולילה לשם שמים בלבד. וגם תמך בו תמיכה כלכלית מידי חודש בחודשו, ורק בזכות תמיכה זו, יכל האברך לשבת על תלמודו במנוחת הנפש וללמוד את כל התורה כולה׳, הוסיף המלאך וטען.
והמשיך המומר וסיפר: 'בית הדין של מעלה עיינו בדברים, והחליטו שמכיון שבזכותי אברך זה זכה ללמוד תורה יומם ולילה במשך שנים רבות, לכן כל הלימוד שלו נזקף לזכותי, ובמקום שראוי אותו אברך להיות בגן עדן, שם ראוי להיות גם מקומי. משום כך זכיתי שהושיבו אותי במקום מכובד ביותר בגן עדן בין תלמידי חכמים מופלגים, ונוהגים בי כבוד של תלמיד חכם ממש. ממילא כשאברך זה זלזל בי ופגע בכבודי, נחשב לו בשמים שפגע בתלמיד חכם, וניתנה לי רשות לתבוע אותו לפני בית דין של מעלה׳.
המהרש״א הזדעזע ממש לשמע דבריו של המומר. על אף גדולתו העצומה, לא שיער בדעתו עד כמה גדול ועצום כחה של החזקת תלמידי חכמים. לא רק שיש בכחה להציל את האדם מפני הדין הקשה של הגיהנם, אלא גם להעמידו בשמים בגן עדן העליון במדור המיוחד לתלמידי חכמים.
בחכמתו הרבה פנה המהרש״א למומר ואמר לו: 'דע לך יקירי. העוונות הרבים שעשית במשך חייך לא נמחקו כלל וכלל. מלאכי החבלה הרבים שנבראו מהם עודם ממתינים בבית דין של מעלה ומשתוקקים 'לבלוע׳ אותך, אלא שמצות הצלת הנפש שקיימת עומדת בפניהם כחומה בצורה ולא מאפשרת להם לעשות זאת׳.
'אולם – המשיך המהרש״א והסביר למומר – 'אם כעת תתעקש להמית את האברך הזה כדי להביאו לפני בית דין של מעלה, תתבטל מצות הצלת הנפש שקיימת, שהרי כעת הינך מאבד נפש. וכשתתבטל מצוה זו ממילא תיכף ומיד יקפצו עליך כל מלאכי החבלה שמצפים בכליון עינים להעניש ויעשו בך שמות. על כן שמע נא לעצתי ותניח לחייו של האברך הזה, ובזכות זה תוכל להמשיך להנות בגן עדן׳.
דברי המהרש״א הפילו על המומר בהלה גדולה, ואילצו אותו להתפייס ולהסכים 'למחול על כבודו׳, ולהניח לאברך לחיות את חייו במנוחה. ואכן, מאותו הלילה ואילך לא הוסיף המומר להתראות בחלומו של האברך.
