בפרשתנו התורה מספרת על השעבוד הקשה שבו שעבדו המצרים את עם ישראל, כמו שכתוב: “וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה”.
בכל זאת, לימדונו רבותינו במדרש שמבין כל שבטי ישראל שהשתעבדו תחת יד פרעה בפרך, היה שבט אחד אשר לא השתעבד כלל בשעבוד מצרים – שבט לוי. ושבט לוי זכו לכך משום שהחזיקו בלימוד התורה בכל כוחם ויגעו בה ללא הרף, שלא כשאר שבטי ישראל אשר אחר מות אבותיהם הראשונים, בני יעקב, רפו ידיהם מן התורה.
בעוד שבשאר עם ישראל התקיים הפסוק “וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה” כפשוטו, בשבט לוי התקיים הדבר בלימוד התורה: “וימררו את חייהם בעבודה קשה” – זו קושיא, “בחומר” – זה קל וחומר, “ובלבנים” – זה ליבון הלכה, “ובכל עבודה בשדה” – זה ברייתא, “את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך” – זה תיקו.
וכתב הרמב״ן בלשון קודשו:
“ומנהג בכל עם להיות להם חכמים מורי תורתם. ולכן הניח להם פרעה שבט לוי שהיו חכמיהם וזקניהם, והכל סיבה מאת ה’”.
כוונת הרמב״ן היא, שעצם ההבנה הזאת שהיתה לפרעה שיש להניח לעם ישראל שיהיו להם זקנים וחכמים וכו׳, זוהי רק סיבה מאת ה׳ כדי לשחרר את בני לוי מעול השיעבוד על מנת שימשיכו לעמול בתורה.
אלא שלכאורה צריך ביאור: הרי הקב״ה אמר לאברהם אבינו בברית בן הבתרים “ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה” ומשמע בפשטות שנגזר על עם ישראל גזירה מוחלטת של “ועבדום ועינו אותם” ללא כל אפשרות של פטוֹר, וכיצד אם כן נפטרו מכך בני לוי?
וניתן ליישב זאת על פי דברי הפוסקים שבכל מקום במקרא שיש את הטעמים “אתנחתא” או “זקף קטן” הרי זה נחשב כסוף פסוק. ומכיון שתחת תיבת “להם” שבפסוק “כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם” ישנו זקף קטן, הרי זה כאילו שמסתיים שם הפסוק, והמשך הפסוק “ועבדום ועינו אותם” הוא כפסוק בפני עצמו.
לימוד התורה מציל את האדם מהשעבוד בגלות
לפי זה יש לפרש שבמשמעות הגזירה של ה׳ בברית בן הבתרים ישנן שני אופנים: האופן הראשון הוא “כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם”, ובזה גופא שהם גולים אל ארץ זרה הם יוצאים ידי חובת גזירת הגלות. והאופן השני הוא “ועבדום ועינו אותם”, ולא יהיה די בעצם היותם בארץ לא להם.
הדבר תלוי במצבם הרוחני של עם ישראל: אם יעסקו בתורה כראוי, יצאו ידי חובת הגזירה בעצם היותם גולים מארצם. ואם לא יעסקו בתורה, לא יהיה די בעצם גלותם מארצם אלא יצטרכו גם שעבוד ועינוי. על כן, בני שאר השבטים שפרקו מעליהם את עול התורה הוזקקו לשעבוד תחת יד פרעה, ואילו בני שבט לוי שאחזו בתורה בכל כוחם יצאו ידי חובת הגלות בעצם היותם בארץ לא להם.
באמת לא רק על גלות מצרים אמורים הדברים, כי אם גם על שאר הגלויות, ואם יזכה האדם לעמול בתורה הקדושה יוכל לצאת ידי חובת הגלות בעצם צערו על כך שבית מקדשנו חרב, ודי לו בזה. אך אם ירפו ידיו של האדם מן התורה הקדושה, יצטרך חלילה לעבור גם צער ושיעבוד.
וזהו שאמרו חז״ל: “כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ”. ומוסיף על כך באבות דרבי נתן: “כל הנותן דברי תורה על ליבו מבטלין ממנו הרהורי חרב, הרהורי רעב, הרהורי שטות, הרהורי זנות, הרהורי יצר הרע, הרהורי אשת איש, הרהורי דברים בטלים, הרהורי עול בשר ודם”.
בני תורה מובדלים מדרכי העולם
וזכור נא לשונו המתוקה של הרמב״ם:
“ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה׳, לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים… לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חֵיל ה’… והוא ברוך הוא זוכה להם”.
ממשיך הרמב״ם ואומר:
“ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו לְהִבָּדֵל לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולעבדו לדעה את ה׳, והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קודש קדשים ויהיה ה׳ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים וללוים. הרי דוד אומר: ‘ה׳ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי’”.
