פרשת וארא

בפרשתנו התורה מספרת על שבע המכות הראשונות – דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד – שהנחית הקב״ה על המצרים הרשעים.

בעוד שכל המכות התבצעו על ידי משה רבינו – שלש המכות הראשונות (דם, צפרדע, כינים) נעשו על ידי אהרן הכהן: לגבי מכת דם נאמר: “אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם”. לגבי מכת צפרדע נאמר: “אמור אל אהרן נטה את ידך במטך על הנהרות על היאורים ועל האגמים והעל את הצפרדעים על ארץ מצרים”. לגבי מכת כינים נאמר: “אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכינים בכל ארץ מצרים”.

בטעם הדבר ששלשת מכות אלו לא התבצעו על ידי משה רבינו אלא על ידי אהרן הכהן, מסביר רש״י וזו לשון קדשו:

לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים ולקה על ידי אהרן.

ועוד כתב לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה, לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול, ולקה על ידי אהרן.

מכיון שמשה רבינו קיבל טובה מהיאור בכך שהגין עליו כאשר אמו הניחה אותו שם בתוך התיבה כדי שהמצרים לא יתפסו אותו וישליכו אותו ליאור, וכן מכיון שמשה רבינו קיבל טובה מהעפר בכך שלאחר שהרג את האיש המצרי שהיכה את האיש העברי קבר אותו בחול כדי שלא יתגלה שהרג אותו – לכן היה משה חייב להכיר להם טובה על כך, ובוודאי שלא להשיב להם רעה תחת טובה חלילה.

משום כך המכות דם וצפרדע שנעשו על ידי הכאת היאור, ומכת כינים שנעשתה על ידי הכאת עפר מצרים, לא התבצעו על ידו.

הכרת הטוב שייכת גם בדומם, ועל אחת כמה וכמה בבני אדם

נמצינו למדים שאפילו ביחס לדומם, אף על פי שאינו רואה ואינו שומע ואינו מבין כלל, קיים מושג של ’הכרת הטוב׳.

בדומה לכך אנו מוצאים בדברי חז״ל שאמרו: ’כל המבזה את הבגדים סוף אינו נהנה מהם׳. וכתב הרה״ק רבי נחמן מברסלב זיע״א: צריך לשמור מאוד את הבגדים שלא יבזה אותם, רק לשמרם היטב מכתמים ולכלוך, כי הבגדים בעצמן הם דנים את האדם אם אינו מכבדם כראוי, וכל מי שהוא גדול ביותר צריך לשמור את הבגדים ביותר, כי כל מי שגדול יותר מדקדקין עמו יותר.

היינו כי בגדיו של האדם עושים עימו טובה גדולה מאוד. לא רק שהם מכסים את כל אבריו ומונעים ממנו בושה וחרפה, אלא הם גם מעניקים לו הרבה כבוד, כפי שמצינו שרבי יוחנן היה קורא לבגדיו ’מכבדי׳. לכן אדם חייב להכיר לבגדיו טובה, ומי שמזלזל בהם משיב להם רעה תחת טובה, ועל כך הם דנים אותו בשמים.

לפעמים אדם בא לביתו, משליך את חליפתו לאיזו פינה שמזדמנת לו, וכן את כובעו הוא משליך לפינה אחרת, או כשהוא פושט את בגדיו הוא משליך אותם על הרצפה וכדומה. לא נכון לנהוג כך. מצד מדת הכרת הטוב צריך לכבד את הבגדים, וכאשר פושטים אותם יש להניחם על גבי כסא או לתלותם על קולב וכדומה. וכך הוא הדבר גם כלפי כל חפץ אחר שמשתמשים בו לדבר טוב, שיש להכיר לו טובה ולנהוג בו כבוד.

ואם אפילו ביחס לדומם, אף על פי שהוא לא רואה ולא שומע ולא מבין כלל, צריך להזהר מאוד להכיר טובה – על אחת כמה וכמה כלפי בני אדם שרואים ושומעים ומבינים היטב, שאדם צריך להזהר מאוד להכיר להם טוב על כל דבר טוב שהם גומלים עימו.

אם אדם עשה לך טובה כלשהי – אפילו רק נתן לך כוס מים לשתות – אסור לך לשכוח לו את זה לעולם.

חובת הכרת הטוב של האדם לאביו, לאמו ולאשתו

אם כך היא חובת הכרת הטוב כלפי כל אדם – על אחת כמה וכמה שצריך כל אדם להזהר ביותר בכבוד אביו ואמו שהביאוהו לעולם, וטרחו טרחות רבות ועצומות למען גידולו, ולפעמים אף מסרו את נפשם בעבורו, שבוודאי אסור לו לשכוח להם זאת לעולמי עד, ותמיד לנהוג בהם כבוד גדול בעבור זאת מצד מדת הכרת הטוב.

בענין זה כלל לא משנה מי הם הוריו של האדם ומה מעשיהם. חובת הכרת הטוב חלה גם כלפי הורים שרחוקים מאוד מאוד מחיי תורה ומצוות ללא שום הבדל, ואדרבה, יש מקום לומר ששם חלה חובה יתירה של הכרת הטוב, כיון שעל ידי שבנם הדתי יכבד אותם כראוי על אף היותם רחוקים מאוד מחיי תורה ומצוות, על ידי זה יהיה קידוש ה׳ גדול ויתרבה כבוד שמים בעולם, ויאמרו כולם: אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו.

וכן חייב אדם להכיר טובה גדולה לאשתו היקרה על כך שהיא טורחת בעבורו בכל ענייני הבית, וכן על כך שהיא נוטלת על עצמה את כל ענין גידול ילדיהם היקרים, החל מצער ההריון במשך תשעה חודשים, לאחר מכן בצער העצום של עצם הלידה, ולבסוף בטרחה המרובה במשך כל היום, ולפעמים גם כל הלילה, בגידולם וטיפוחם וההשגחה עליהם באופן הטוב ביותר.

כל אדם שיש בלבו מדת הכרת הטוב לעולם לא יוכל להשלים עם כך שאשתו בצער. הוא ידאג לה, יעזור לה, ויעשה כל שביכולתו כדי שהיא תהיה שמחה, וכן לא ידקדק עימה על כל דבר שהיא עושה שלא לרוחו. עם האשה צריך תמיד להתנהג בשיא הרחמנות. אף פעם לא לקחת ללב את מה שהיא עושה אלא תמיד לדון אותה לכף זכות.

גם אם נגרם לו בגללה הפסד גדול, יתן לה הרגשה טובה ולא יאשים אותה בכך. זהו יסוד שאסור לשכוח לעולם. מי שנוהג כך עם אשתו, הברכה לא תפסוק מביתו לעולם, כמאמר חז״ל: שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו.

יש לדעת שיסוד כל המדות הטובות היא מדת הכרת הטוב. כל מי שכופר בטובתו של בשר ודם סופו שיכפור גם בטובתו של הקב״ה, כפי שלמדו זאת חז״ל במדרש מפרעה הרשע שמתחילה כפר בטובתו של יוסף, כמו שנאמר: “אשר לא ידע את יוסף”, ולבסוף כפר בטובתו של הקב״ה ואמר: “לא ידעתי את ה’”. לכן הקב״ה מסלק את ברכתו מאדם שנוהג בכפיות טובה, כמו שנאמר: “משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו”.

מאידך, הקב״ה מצוה את ברכתו ומשרה את שכינתו רק על מי שנזהר ביותר להכיר טובה לכל מי שאי פעם עשה עימו טובה – ולוּ הקטנה ביותר – ומתקיים בו: ’לא תמוש טובה מביתו׳ לעולמי עד.