מעשה ברבנו
אין מי שאירועי הגירוש הנורא מ׳גוש קטיף׳, בחודש אב תשס״ה, לא נגעו בליבו. הצער של משפחות רבות כל כך, עמל ויגיעה של שנים בהקמת היישובים הפורחים, הקרקעות המניבות כל טוב משובח, בתי כנסת מפוארים ובתים שנחרבו כך לנגד עיניהם.
והכואב מכל, לראות את מסירתם של 'יפי אדמתנו – לזרים, כוחנו – לנוכרים׳, ועוד נוכרים כאלו שיקימו שם מעוזי טרור ויסכנו את כל יושבי הארץ. ולא להאמין שכל זה התרחש באופן של "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו".
לאבינו מו״ר הרב יורם אברג׳ל זיע״א כאב הדבר עד מאד. הוא פעל ככל יכולתו למנוע זאת, ובכה מדם ליבו בראותו את המתרחש. נקל לשמוע בשיעוריו של רבנו את הכאב העצום שזעק ממנו. הוא לא האמין בשום אופן שיש מי שיש לו את האפשרות לגעת בארצו של הקדוש ברוך הוא, שעיניו עליה.
וכך אמר באחד משיעוריו:
"היה ראש ממשלה שהחזיר שטחים לערבים, והוא נקטף בפתאומיות מן העולם… אתם חושבים שאפשר לשלוח יד בארץ ישראל ובלומדיה, ולצאת מזה בשלום? גם ממנו לא נשאר זכר. אולי כמה כבישים על שמו…
אני בעצמי הייתי נוהג ללכת לגוש קטיף מדי כמה ימים, על מנת למסר שם שיעורים. כך נהגתי במשך שנים רבות! לא פחדתי משדים ולא מרוחות, לא מפצמרי״ם ולא ממחבלים… פעם 'דולב׳, פעם 'פאת שדה׳, פעם 'נצר חזני'…
הקדוש ברוך הוא עצר את אותו ראש ממשלה, ונתן לו מכה במח… בלעדיה הוא עוד היה ממשיך במעלליו, היה מחזיר עוד ועוד שטחים ומגיע עד תל אביב… וכי מה אכפת לו? זה הבית שלו? אדם בהול על ממונו, לא על ממון אחרים".
שורות אלו מדבריו של רבנו, זועקות את כאבו על ההפקרות בנתינת שטחי ארץ ישראל כעניין של מה בכך. כאב שנבע מהלב הטהור שכאב את כאבו של הקב״ה ושל עמו ישראל.









