בפרשתנו מסופר שלאחר שיעקב אבינו סיים לברך את בניו של יוסף, אמר ליוסף: “ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי”, ומפרש רש״י: “לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי, וגם אני נתתי לך נחלה שתקבר בה, ואיזו? זו שכם, שנאמר: ‘ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם’”.
על מה שאמר יעקב ליוסף שלקח את שכם מיד האמורי “בחרבי ובקשתי” מפרש רש״י כפשוטו: “כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן”.
אולם מדברי חז״ל בגמרא משמע שלא קיבלו את הדברים כפשוטם שיעקב אמר ליוסף שלקח את שכם מיד האמורי בחרבו ובקשתו כפשוטו, שהרי כבר נאמר: “כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני”, ולכן הוציאו את הדברים מפשוטם ופירשו: “חרבי – זו תפלה, קשתי – זו בקשה”.
כלומר מה שאמר יעקב ליוסף שלקח את שכם מיד האמורי “בחרבי ובקשתי” כוונתו שלקחה על ידי ריבוי של תפילות ובקשות מאת ה׳ שיצילהו ממלכי האמורי, וה׳ יתברך שמע תפילתו והושיעו מהם על ידי שהפיל עליהם אימה ופחד מפני יעקב, כמו שנאמר: “ויסעו ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב”.
אלא שלפי זה צריך להבין: מדוע אם כן נקטה התורה הלשון “בחרבי ובקשתי”, ולא כפי שפירשו חז״ל “בתפילתי ובבקשתי”?
ונראה שהתורה נקטה לשון זו כדי לרמוז לכל אדם שישנו יצר הרע גדול במיוחד העומד על האדם להפריע לו בעבודת התפילה, הן בכך שמפיל עליו חבלי שינה כבדים ביותר כדי למנוע ממנו לקום להתפלל בהשכמה, והן בכך שכבר כשהוא קם להתפלל הוא מטריד את מוחו בכל מיני טרדות ומחשבות זרות המבלבלות אותו ומפריעות לו להתפלל בכוונה שלימה. וכדי להצליח להתגבר עליו צריך האדם לערוך כנגדו מלחמה עצומה כדרך גיבור הנמצא בקשרי המלחמה ואוחז בידו חרב וקשת להלחם באויביו המבקשים את נפשו.
להתמסר לתפילה בכל הכח
זהו שאמר יעקב אבינו: “אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי”, כלומר, הגם שהיצר הרע לחם בי בכל כוחו להפריעני מעבודת התפילה, חגרתי את מתני ואחזתי בידי כביכול חרב וקשת ולחמתי בו בכל כוחי ממש כדי להצליח להתפלל בכוונה שלימה.
מכל האמור עלינו ללמוד עד כמה יש להתמסר לעבודת התפילה בכל הכח ממש. כי מעלת התפילה גדולה ועצומה עד מאוד, וכמו שאמרו חז״ל שהיא מן הדברים העומדים ברומו של עולם. ולכן צריך להכניס בתפילה את כל הלב והנשמה, כמו שנאמר: “ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם” והרי לימדונו חז״ל שעבודה זו היינו תפילה.
לכן נאמר: “שפכי כמים ליבך נוכח פני ה’”, “כמים” דוקא ולא כשמן או יין וכיו״ב, כיון שכשהשמן או היין נשפכים מן הכלי נותרים עדיין בדופני הכלי אילו שאריות של שמן ויין, אך כאשר מים נשפכים מן הכלי, הם נשפכים לגמרי ולא נשאר בכלי כלום. וכך גם בתפילה, האדם צריך לשפוך את כל נפשו נוכח פני ה׳, ולא להשאיר ממנה אפילו חלק קטן שהוא מחוץ לתפילה.
אדם צריך למסור את נפשו על התפילה, ושלא יהיה לו שום מונע ממנה. וכך פירש אבי מורי זצ״ל את מה שנאמר: “בבית אלקים נהלך ברגש”, “ברגש” ראשי תיבות: ברד, רוח, גשם, שמש. והיינו שגם אם יש בחוץ ברד גדול או רוח חזקה או גשם עז או שמש שיצאה מנרתיקה וכל כיו״ב, בכל זאת לא ימנע אדם את עצמו מללכת לבית הכנסת להתפלל לפני ה׳.
כשמגיע זמן תפילה עוזבים את כל שאר העיסוקים
כן מי שעובד במשך היום והגיע זמן תפילת מנחה, יעזוב הכל וירוץ להתפלל, וגם אם כרוך הדבר בהפסד כספי גדול, כגון שהוא בעל חנות ובדיוק בשעה זו הגיעו לקוחות רבים לחנותו, ואם יבקש מהם לצאת מהחנות משום שעליו לסגור אותה וללכת להתפלל יפסיד אותם כביכול, בכל זאת לא יחוש לכך, כיון שהקב״ה בוודאי יפצה אותו על כך ויברך את מעשה ידיו. ואדרבה, ככל שאדם מוכן לוותר על סכום כספי גדול יותר לכבוד התפילה, כך הוא מראה שהתפילה שלו שווה יותר, וכפי השווי שהוא מייחס לתפילה כך בדיוק יתייחסו בשמים לתפילה שלו.
אבותינו זצ״ל הגם שרובם היו אנשים פשוטים ביותר שבמשך היום נהנים מיגיע כפיהם בעבודות קשות של חקלאות וכיו״ב, בכל זאת היתה להם התייחסות מיוחדת לתפילה והיו מוסרים את נפשם עליה. בכל לילה הם היו שוברים את תאוות השינה וקמים בשעות הקטנות של הלילה כדי להכין את עצמם לתפילה כראוי על ידי הקדמת תיקון חצות, לימוד זוהר הק׳, קריאת תהלים, תפילות שונות וכו׳.
הם לא ידעו לעשות בתפילה “קיצורים”. מבחינתם כל הפיוטים, קטעי הזוהר, התפילות הקטנות וכו׳ המופיעים בסידור לפני תפילת שחרית, כולם היו חלק בלתי נפרד מהתפילה ולכן הם לא היו מדלגים על שום אחד מהם. בתפילת עמידה הם היו עומדים בפשטות וללא תנועות מוזרות, עיניהם היו נעוצות בסידור, והיו מוציאים את תיבות התפילה בתמימות גדולה ובכוונה שלימה ובלב נשבר. ולכן תפילותיהם היו רצויות ומקובלות ביותר בשמים, ועולות לפני ה׳ כריח ניחוח.
התפילה זה עיקר הקשר עם הקב״ה
כן כשהיה מגיע חודש אלול הם לא הכירו מציאות של עריכת סליחות בשעות הבוקר המאוחרות או לפני מנחה וכיו״ב כפי שיש כאלו שנוהגים כיום. לדידם היה ברור שסליחות צריכות להיות באמצע הלילה. לכן הם היו קמים בסביבות השעה שתיים בלילה, מנקים את גופם, נטהרים בטבילת מקוה ללא הבחנה אם המים חמים או קרים, ומגיעים לבית הכנסת כבר בשעה שלוש בלילה לערוך תיקון חצות ולקרוא את כל הפיוטים ופרקי התהלים שהיו נוהגים לקרוא לפני הסליחות עצמן. כמו בתפילה כך גם בסליחות הם לא ידעו “קיצורים”, אלא הבינו בפשטות ובתמימות שכל מה שכתוב בספר צריך לקרוא בלי לדלג.
לצערנו בדורנו אפילו אברכים בני תורה כבר לא בדרגה הזאת, וגם הם מדלגים על ההקדמות, מתפללים בחיפזון, משמיטים קטעים הנראים להם לפי עניות דעתם כמיותרים ח״ו, ולכן התפילות כבר לא כל כך מקובלות בשמים. עלינו ללמוד להתפלל מאותם אבות תמימים ופשוטים.
אברכים צריכים לדעת שדרגתם הרוחנית בשמים נמדדת לא לפי מספר דפי הגמרא שהם לומדים בכל יום, ולא לפי החידושים שהם מחדשים, אלא לפי מיטב השקעתם בעבודת התפילה. כל אברך המקדים את חברו לבוא לתפילת שחרית, כל אברך המתפלל תפילה יותר שלימה מחברו, כל אברך המתפלל יותר בכוונה מחברו – הרי זה מקודש מחברו.
כשקורה לאדם שהוא שוכח להזכיר תוספת כלשהי שצריך להוסיף בתפילה, גם אם זהו קטע שמי ששכח להזכירו אינו צריך לחזור ולהתפלל אלא יצא ידי חובה (כגון “יעלה ויבוא” בליל ראש חודש, “על הניסים” בחנוכה ופורים וכיו״ב) אין זה סימן יפה לו, כיון שעיקר חיבורו של האדם עם הבורא הוא על ידי התפילה, וכשאדם שוכח להזכיר קטע כלשהו בתפילה סימן שקיים נתק מסוים בינו לבין הבורא ועליו לשוב בתשובה על כך ולחדש את הקשר שלו עם ה׳ כראוי.
התפילה הופכת מרע לטוב
בעוד שבנוגע ללימוד התורה מצינו מושג של “נבל ברשות התורה”, כלומר, יתכן שאדם ילמד ש״ס ופוסקים ויחדש חידושים ויהיה גאון גדול וכו׳, ואף על פי כן יקרא “נבל ברשות התורה”, כיון שעדיין מידותיו רעות ומושחתות ושקוע הוא בהבלי העולם, וכמו שמובא בשם הגר״א ע״ה שהתורה נמשלה למים כיון שכמו שהמים מצמיחים מה שיש באדמה, אם יבולים – יבולים, ואם קוצים – קוצים, כך גם התורה מצמחת ומגדלת באדם מה שכבר יש בו, בין לטוב ובין למוטב, אך לא משנה אותו מרע לטוב. אולם בנוגע לתפילה לא מצינו מושג של “נבל ברשות התפילה”, כי לא יתכן שאדם יתפלל באמת בכל ליבו וישפוך את נפשו לפני ה׳ וישאר נבל ומושחת, כי התפילה “מפרקת” את בהמיותו של האדם לגורמים, והופכת אותו מרע לטוב, ועושה אותו בריה חדשה ממש.
