פרשת וילך

בתחילת פרשתנו התורה מספרת כיצד משה רבינו ע״ה, ביום פטירתו מחזק את לבם של עם ישראל לבל יתייראו מן העמים שבארץ כנען, כי ה׳ יתברך ילחם להם ויתנם בידם, וכן הוא מחזק את יהושע, לקראת תפקידו החדש כמנהיג ישראל, לבל יתיירא משום דבר שבעולם, ויחזיק בשרביט ההנהגה ביד רמה.

בהמשך הדברים, הקב״ה מבשר למשה בשורה קשה שאחר פטירתו מן העולם יסורו עם ישראל מדרך ה׳, וכתוצאה מכך: “וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות”.

ניתן לפרש פסוק זה, על פי דברי הזוהר הקדוש, שכתב: מכאן שאין הקב״ה עושה רעה לשום אדם, אלא כשאינו משגיח בו הוא כלה מאליו, דכתיב: “תסתיר פניך יבהלון”.

כלומר: האדם מצד עצמו, נתון וחשוף לכל מיני פגעים ונזקים שונים ומשונים, ורק השגחתו של הבורא והסתכלותו עליו, הן המגינות עליו מכל אלו. וברגע שהקב״ה מסתיר פניו ומעלים עיניו מהאדם, ממילא אדם זה נתון בסכנה וחשוף לכל רע, גם מבלי שיעשה לו הקב״ה מאומה.

וזהו שאומרת התורה בפרשתנו: ’והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות׳, דהיינו שתיכף שיסתיר הבורא את פניו ויסיר את השגחתו מהם, ממילא ימצאו אותם רעות רבות וצרות, מבלי שיעשה להם הבורא מאומה.

השגחת ה׳ על האדם

נמצא אם כן, שעיקר הכל הוא שיהיה האדם ראוי בכל עת, שתהיה עין השגחתו של הבורא פקוחה עליו לשומרו, ולא יסתיר את פניו ממנו ח״ו. ומה יעשה האדם כדי שה׳ יתברך לא יפסיק להסתכל עליו?

התשובה לכך היא: כשהאדם תמיד זוכר, שעינו של הקב״ה פקוחה על כל דרכיו ורואה את כל מעשיו, כמאמר חז״ל: ‘דע מה למעלה ממך, עין רואה…’, ולכן הוא נזהר ונשמר ביותר, שלא לעשות מעשים שאינם רצויים לפני הקב״ה – בזה הוא גורם שבאמת עינו של הקב״ה תמיד תהיה פקוחה עליו, לשומרו מכל דבר רע.

אך אם חלילה האדם מתנהג ככל העולה על רוחו, ועושה מעשים אשר לא יעשו כאילו שאין הקב״ה רואה את כל מעשיו, בזה הוא גורם שהקב״ה באמת יסיר את עין השגחתו מעליו ויסתיר פניו ממנו, וממילא הוא יהיה חשוף לכל פגעי הזמן, ה׳ יצילנו.

המפתח לכל עבודתו הרוחנית של האדם – שויתי ה׳ לנגדי תמיד

ולכן מיד בפתיחת ה׳שולחן ערוך׳, הזכיר הרמ״א את דברי הרמב״ם שכתב:

“שויתי ה׳ לנגדי תמיד”, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו, והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול. ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך.

כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב״ה, אשר מלוא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: “אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה’”, מיד יגיע אליו היראה וההכנעה, בפחד ה׳ יתברך ובושתו ממנו תמיד.

דברים אלו נכתבו מיד בתחילת ה׳שולחן ערוך׳, משום שענין זה שישווה האדם את בוראו תמיד לנגד עיניו, ויזכור תמיד ש׳ה׳ ניצב עליו, ומלא כל הארץ כבודו, ומביט עליו, ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי׳, זהו המפתח והיסוד לכל עבודתו הרוחנית עלי אדמות, וכמו כן גם לכל קיומו ושמירתו והצלחתו בעולם הזה.

כשהאדם חי בעולם מתוך תחושה עמוקה ופנימית, שה׳ יתברך משגיח עליו בכל עת ורגע, ומגן ושומר עליו מכל נזק, ממילא אין לו לפחד משום דבר שבעולם, מלבד מה׳ יתברך.

מי שמפחד מאחד, לא מפחד מאף אחד!

ולכן, בעוד שכל עם ישראל פחדו פחד נורא מגלית הפלשתי, כמו שכתוב: “וכל איש ישראל בראותם את האיש (גלית), וינוסו מפניו וייראו מאוד”, כיון שמראהו הנורא וגובה קומתו היו מטילים אימה ופחד ממש – בכל זאת כששמע דוד המלך ע״ה, את גלית הפלשתי מחרף ומגדף את שמו של הבורא יתברך, אמר: “כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלוקים חיים?!”, ויצא להילחם בו בנחישות גדולה וללא כל פחד, ואמר לו: “אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנכי בא אליך בשם ה׳ צבאות אלהי מערכות ישראל אשר חרפת. היום הזה יסגרך ה׳ בידי והכיתיך והסירותי את ראשך מעליך, ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה לעוף השמים ולחית הארץ, וידעו כל הארץ כי יש אלהים לישראל”.

והיינו, משום שדוד המלך הוא זה שאמר: ’שויתי ה׳ לנגדי תמיד׳, ובוודאי קיים זאת בהידור נפלא, וכיון שהיה פחד ה׳ תמיד לנגד עיניו, שוב לא פחד משום דבר אחר בעולם.

וכך היה בבא סאלי זיע״א, רגיל לומר, שמי שמפחד מהאחד (הקב״ה), אינו מפחד מאף אחד, ומי שאינו מפחד מהאחד, מפחד מכל אחד.