בפסוקים הראשונים של פרשתנו אנו קוראים על חלומו של יעקב אבינו שבו הוא זוכה לראות “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו”. במעמד זה זכה יעקב אבינו לראות את המלאכים אך ורק בחלום אך לא במציאות ממש.
לעומת זאת, בשני הפסוקים האחרונים של פרשתנו התורה אומרת: “ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים, ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה, ויקרא שם המקום ההוא מחניים”. במעמד זה זכה יעקב אבינו לראות את המלאכים במציאות ממש פנים אל פנים.
בנוסף לכך: בתחילת פרשתנו, בעוד שראה יעקב אבינו את המלאכים בחלום הלילה, הוצרך שהקב״ה ישמור אותו מהם כדי שלא יזיקו לו, כמו שנאמר בחלום: “והנה ה׳ ניצב עליו” ומפרש רש״י שהכוונה היא שה׳ היה ניצב על יעקב לשומרו מהמלאכים שלא יזיקו לו מחמת קנאתם. לעומת זאת, בסיום הפרשה, בעוד שראה יעקב אבינו את המלאכים במציאות ממש, לא הוצרך כלל לשמירה מפניהם כיון שלא היה להם שום כח להזיק לו.
צריכים אנו להבין: איזה שינוי התחולל אצל יעקב אבינו בין מעמדו ומצבו הרוחני בתחילת פרשתנו, אשר בגללו ראוי היה לראות את המלאכים אך ורק בחלום וגם אז הוצרך שה׳ ישמור אותו מפניהם – לבין מעמדו ומצבו הרוחני בסיום הפרשה, אשר בגללו ראוי היה לראות את המלאכים במציאות ממש וגם אז כלל לא לחשוש מפניהם?
נישואי יעקב הפכו אותו לבחינת אדם ובזכותם ראה את המלאכים במציאות
התשובה לכך: לפי דברי חז״ל אדם שאינו נשוי אינו נקרא כלל ’אדם׳, כמו שנאמר: “זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם” – משמע שרק שניהם יחד קרואים ’אדם׳. וכיו״ב מבואר בזוהר הקדוש וזו לשון קדשו:
מאן דלא אשתכח דכר ונוקבא אקרי פלג גופא, ולית ברכתא שריא במילה פגימא וחסירה אלא באתר שלים, במילה שלים ולא בפלגות מילה, ופלגות מילה לא אתקיים לעלמין ולא אתברכן לעלמין.
כלומר: כל מי שלא נמצא בבחינת זכר ונקבה, דהיינו שהוא לא נשוי, הרי הוא נקרא ’חצי גוף׳ בלבד ולא גוף שלם, ואין הברכה שורה בדבר פגום וחסר אלא במקום שלם, וחצי דבר אינו מתקיים לעולם ואינו מתברך לעולם.
ומכיון שבתחילת פרשתנו יעקב אבינו טרם זכה לשאת אשה ולהעמיד בית לתפארת, לכן דרגתו הרוחנית עדיין היתה חסרה, ומשום כך עדיין לא היה ראוי לראות את המלאכים במציאות ממש אלא רק בחלום, וגם אז הוזקק לשמירה מפניהם.
לעומת זאת, בסיום פרשתנו יעקב אבינו כבר זכה לשאת אשה ולהוריד לעולם את נשמותיהם הקדושות של שבטי י״ה אשר מהם יצאו כל זרע בית ישראל הקדושים, לכן דרגתו הרוחנית באותה שעה היתה נעלית פי כמה וכמה מזאת שהיתה לו בתחילת הפרשה, ומשום כך כבר היה ראוי לראות את המלאכים במציאות ממש, ולא הוזקק לשום שמירה מפניהם.
גודל כוחה של המסגרת המשפחתית וחשיבות ההשקעה בה
דבר זה מלמדנו עד כמה עצום כוחה של המסגרת המשפחתית. אדם רווק, עד כמה שיהיה קדוש, עדיין חסר הוא את השלימות, את השמירה, את הברכה ואת הסייעתא דשמיא. אולם אדם שזוכה לשאת אשה ולהביא ילדים קדושים לעולם, הרי הוא שלם באמת, בבחינת ’כלי מחזיק ברכה׳, והמסגרת המשפחתית שלו מעניקה לו שמירה מופלאה ממש כחומה בצורה.
לכן אדם צריך להשקיע כחות מרובים כדי לשמור על המסגרת המשפחתית שלו שלא תתמוטט חלילה. אדם מחויב לעשות את כל אשר ביכולתו כדי לשמור היטב על השלום בית שלו עם אשתו היקרה.
אכן עצה יקרה וחשובה לשלום בית נוכל ללמוד מתוך פרשתנו עצמה: בפרשתנו מסופר שהקב״ה נגלה ליעקב אבינו בחלום הלילה ומצווהו: “קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך”.
בכל זאת יעקב אבינו לא ממהר לעשות זאת על דעת עצמו אלא קודם לכן קרא לרחל ולאה נשותיו היקרות, ומשתף אותם בדבר החלום ומתייעץ איתן על כך, ורק לאחר שקיבל את הסכמתן קם ועשה מעשה.
דבר זה מלמדנו שכל אדם שחפץ שתמיד ישכון שלום בביתו, לעולם לא יעשה דברים ויחליט החלטות מאחורי גבה של אשתו וללא ידיעתה, אלא ישתף אותה בכל צעד ושעל בחייו, ויתייעץ איתה על כך, ורק אם תסכים עימו יעשה זאת, ואם לאו – יחדל מכך מיד.
דוגמא לכך: לפעמים יש לאדם חשק גדול לנסוע לקברי צדיקים להתפלל ולהתחזק וכו׳. בוודאי זהו רצון טוב ויקר וזו זכות גדולה לבקר בקברי צדיקים, אך אף על פי כן, לפני שהוא מחליט לנסוע קודם כל ישתף את אשתו ויספר על רצונו ויבקש את רשותה לנסוע, ורק אם תסכים לו בלב שלם ובשמחה, יעשה זאת, כיון שאז הברכה שלה תלווה אותו בנסיעתו ותגן עליו, וגם יזכה שתפילותיו תתקבלנה ברצון לפני הקב״ה.
זהירות בכבוד אשתו שלא לצערה
אולם אם אשתו אינה מסכימה לכך מסיבות מובנות ואמיתיות, לא יתעקש לעשות זאת בעל כורחה, כיון שיגרום לה צער בכך, ואותו צער יעורר עליו קטרוג גדול אשר מחמתו תלקח ממנו הסיעתא דשמיא וכל תפילותיו ידחו מלפני הקב״ה. וכבר אמרו חז״ל: ’לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו – שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה׳.
הכרתי בעבר יהודי אחד שהיה תלמיד חכם מופלג וירא שמים גדול, אך בעל חסרון אחד גדול. אף פעם הוא לא היה משתף את אשתו בהחלטותיו אלא קם ועושה מעשה מבלי להודיע לאשתו כלל, ופשיטא שלא היה מבקש את רשותה והסכמתה לכך. כשהיה מתחשק לו לנסוע לקברי צדיקים הוא פשוט היה ’נעלם׳.
אשתו כתבה לי על כך מתוך צער עמוק שהוא גורם לה בכל פעם מחדש, והשבתי שיזכירו לו את דברי חז״ל הנ״ל – ’לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה׳ – ויוסיפו שיש בכך סכנה גדולה. אלא שהוא לא התייחס לדברים והמשיך בדרכו הקלוקלת.
כעבור זמן לא ארוך סיפרו לי שיום אחד הוא נסע לקברי צדיקים בצפון (מסתמא מבלי להודיע לאשתו, כדרכו שלא בקודש) ובדרכו חזרה נהרג בתאונה קשה. חבל על דאבדין. אילו היה שומע לעצתי הוא היה מבקש את רשותה של אשתו לפני הנסיעה, והסכמתה וברכתה היו מלווים אותו בדרכו ומגנים עליו מכל רע, והיה מאריך ימים, וללא צל של ספק גם היה זוכה להיות אחד מגדולי ישראל שבדור.
הכבוד ההדדי מקשר בין בני הזוג
יש להוסיף על האמור: כשאדם משתדל תמיד להתייחס לאשתו בכבוד, לקרב אותה ולשמח אותה בכל יכולתו – על ידי זה הוא קושר אותה אליו בלב ונפש וממילא לעולם היא לא תזדקק לחפש יחס במקומות זרים. בעלה יהיה כתר לראשה והיא תתמסר אליו ותעשה את רצונו בכל הכח ובכל האהבה והרצון שבעולם.
וכן בנוגע לאשה: כאשר היא תשתדל להתייחס לבעלה בכבוד גדול ולכבד את רצונו, וכן לעולם לא תעשה דברים חלילה שלא בידיעתו של בעלה אלא תמיד תבקש את רשותו והסכמתו על כל דבר שהיא רוצה לעשות – בעלה לא יזדקק חלילה לחפש דברים זרים מחוץ לבית ח״ו אלא יהיה קשור באשת נעוריו בכל לב ונפש וימסור לה את כל חייו.
נסיים בדבריו המתוקים של הרמב״ם, ואשרי המקיימם, כי הם יסוד ההצלחה של כל בית בישראל:
וכן ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון – מרבה בטובתה כפי הממון. ולא יטיל עליה אימה יתירה, ויהיה דיבורו עמה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רוגז. וכן ציוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה לו עליה מורא, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאוות לבו ומרחקת כל שישנא. וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים בזיווגן, ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח.
