בתחילת פרשתנו נאמר: “אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳, מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם”.
מכך שלא נאמר בפסוק: ’אדם מכם כי יקריב׳, אלא נאמר: ’אדם כי יקריב מכם׳, דייקו רבותינו הקדושים בעלי תורת החסידות שכוונת התורה לרמוז לנו, שאם אדם חפץ להתקרב לבוראו, עליו להיות מוכן להקריב מעצמו לשם כך, ולוותר על כל אשר ידרש ממנו כדי לזכות לקרבת ה׳.
זהו פירוש הפסוק: ’אדם כי יקריב מכם׳, כלומר אדם שרוצה להתקרב לה׳ (’אדם כי יקריב׳, מלשון התקרבות) צריך להקריב מה׳מכם׳ שלו (’יקריב מכם׳, מלשון הקרבה), דהיינו להקריב מעצמו לשם כך.
מה בדיוק מוטל על האדם להקריב מעצמו? על כך משיב הפסוק בהמשך דבריו ואומר: ’מן הבהמה׳. כלומר, עיקר עבודת האדם בעולם היא להקריב את הרצונות והתאוות הבהמיות שלו, הנוגדות את רצון הבורא ומפריעות לעבודתו, ולרצות אך ורק את מה שה׳ יתברך רוצה, בבחינת מה שאמרו חז״ל: בטל רצונך מפני רצונו.
ומוסיף הפסוק ואומר: ’מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם׳. כלומר, מכל הקרבנות של בקר וצאן, היקר ביותר הוא ’קרבנכם׳, היינו אותו קרבן שאתם מקריבים מעצמכם ומתגברים על התאוות שלכם לכבוד ה׳ יתברך.
האדם מתבקש להקריב מתאוותיו הבהמיות וזהו קרבן נפשו, כל אחד לפי טבעו
כך הם דבריו של הרה״ק ר׳ חיים מצ׳רנוביץ׳ זיע״א בספרו ’באר מים חיים׳ בלשון קדשו:
כי זה עבודת האדם הנבחר, לכבוש תאוותו לה׳ בצנעה, להיות זה נופל וזה קם, להיות רוח הבהמה יורדת למטה לארץ ורוח בני אדם יעלה למעלה למעלה. ולזה יאמר הכתוב: ’אדם כי יקריב מכם קרבן לה”, פירוש, אם ירצה אדם להקריב ’מכם׳ קרבן לה׳, כלומר, מעצמיכם גופייכו קרבן לה׳, הנה זה הוא קרבנו – ’מן הבהמה׳, פירוש, שיקריב לה׳ מן הבהמה שבו, להמעיט מתאוות הבהמיות שבו בכל יום ויום באכילה ושתיה או כבוד או קנאה ושנאה או תאוות אשה, זה הוא קרבן עצמו שעולה על כל הקרבנות, שמקריב נפשו לה׳, ושמוע מזבח, ועל כן: ’מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם׳, כלומר, מכל קרבנות בקר וצאן יותר טוב שתקריבו את קרבן עצמיכם, כי זה עולה על כולנה.
בנוסף לכך: אדמו״ר הזקן בספרו ’ליקוטי תורה׳ מסביר, שיש מי שנפשו הבהמית היא בבחינת ’בקר׳ – על שם שהוא רתחן וכעסן גדול בטבעו והגבורות הקשות שולטות בו, בדומה לשור נגחן.
יש מי שנפשו הבהמית היא בבחינת ’צאן׳ – על שם שאמנם הוא לא רתחן וכעסן בטבעו אלא אדם רגוע מאוד, אך חלק הרע שבו הוא היותו בעל תאוה, בדומה לצאן שאינם נגחנים, ואדרבה, קולם עדין ומעורר רחמנות, אלא שהם בעלי תאוות.
עבודת המידות בנקודת החולשה
על כך אומרת התורה: ’מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם׳, כלומר, בין מי שהבהמה שבקרבו (הנפש הבהמית שלו) היא בבחינת ’בקר׳, ובין מי שהבהמה שבקרבו היא בבחינת ’צאן׳ – כל אחד ואחד צריך להקריב את הבהמיות שלו לכבוד ה׳ יתברך.
מדברי אדמו״ר הזקן הללו נמצינו למדים שלא כל היצרים שווים, ומה שלאחד אינו נחשב לניסיון כלל, לאדם אחר הוא ניסיון גדול וכבד מאוד. כי יש אדם שהוא כעסן גדול בטבעו, ובשבילו להבליג על כעסו זהו ניסיון עצום ביותר, ולעומתו, יש אדם שהוא רגוע מאוד מטבעו, ובשבילו דבר זה אינו נחשב לניסיון כלל.
וכן יש אדם שיצר התאוה שלו בוער כאש להבה, ובשבילו לעצום עיניו ולא להביט במראות אסורות זהו נסיון עצום ביותר, ולעומתו, ישנו אדם שיצר התאוה שלו מצונן וקר, ובשבילו דבר זה אינו נחשב לנסיון כלל. וכן על זה הדרך בכל שאר סוגי היצרים והנסיונות למיניהם.
אין לדון את חברו כי אינו יודע מהי דרגתו מצד מקומו ומדרגתו הרוחנית
לכן אמרו חז״ל: ”ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”. לפי הפשט ’מקומו׳ היינו הסביבה הגשמית שבה הוא גר או עובד, שלפעמים הקדושה והצניעות שם לא כל כך שמורים ונדרש ממנו להלחם עם יצר התאוה שלו מלחמה גדולה ועצומה על מנת שלא להכשל בראיית מראות אסורות או אף גרוע מכך, ובוודאי שהנסיונות וההתמודדויות שלו קשות הרבה יותר מאלו של מי שיושב במשך רוב שעות היום בבית המדרש מול ספרי קודש ולומד תורה, ולכן אסור לך לדון אותו לכף חובה, כיון שיתכן שאילו אתה היית מגיע למקום שלו, לא היית במצב הרבה יותר טוב משלו.
אך בנוסף לדרך הפשט, לפי מורינו הבעל שם טוב הקדוש ’מקומו׳ היינו מדרגתו הרוחנית וסוג הנפש הבהמית של האדם, שאינם שווים אצל כולם, ומה שלאחד אינו נחשב לנסיון כלל, לאדם אחר הוא נסיון גדול ועצום כנ״ל, ולכן אם נתקלת באדם שמעשיו אינם רצויים, אין לך לדון אותו לכף חובה, כיון שיתכן שאילו היית ב׳מקומו׳, דהיינו באותה מדרגה רוחנית ובחינת נפש הבהמית שיש לו, לא היית במצב הרבה יותר טוב משלו.
כל הדברים האלה כתב אדמו״ר הזקן בספר התניא, בלשון קדשו:
והיינו על פי מאמר רבותינו ז״ל: ‘אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו׳, כי מקומו גורם לו לחטוא, להיות פרנסתו לילך בשוק כל היום ולהיות מיושבי קרנות, ועיניו רואות כל התאוות, והעין רואה והלב חומד, ויצרו בוער כתנור בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה, כמו שכתוב בהושע: “הוא בוער כאש להבה וגו’”, מה שאין כן מי שהולך בשוק מעט ורוב היום יושב בביתו. וגם אם הולך כל היום בשוק, יכול להיות שאינו מחומם כל כך בטבעו, כי אין היצר שוה בכל נפש.
כל יהודי הוא יהלום ויש להסתכל עליו בעין יפה ולא לקטרג עליו גם אם לא חינכוהו כראוי
אדם צריך להסתכל על עם ישראל בעין יפה ולא לעורר עליהם קטרוגים ח״ו. יש לזכור שהקב״ה אוהב את עם ישראל בכל מצב שבעולם, ויש לו עונג גדול ממעשיהם הטובים, ומי שחלילה מזכיר את עוונותיהם גורם להקב״ה צער ומכאוב.
והאמת היא שרק כלפי חוץ עם ישראל נראים לפעמים לא כל כך טוב, אך בפנימיותם הם נשמות יקרות וטהורות. יהודי הוא כמו יהלום, ויהלום נשאר יהלום בכל מצב, גם אם הוא שקוע בבוץ ומלוכלך כולו.
עלינו לתקן את צורת ההסתכלות שלנו על עם ישראל. צריך להבין שכל יהודי הוא בן של ה׳, ומה שהוא מתנהג שלא כראוי זה רק משום שלא לימדו אותו להתנהג אחרת, ולכן עלינו לדון אותו לכף זכות, שהרי יתכן שאם אנו היינו מתחנכים בבית כמו שלו או בבית ספר כמו שלו, גם אנו היינו מתנהגים כמותו.
יהודי הוא טהור, רק שצריך להראות לו את הדרך הנכונה. אם תגיד לו מילה טובה ותקרב אותו בדרכי נועם הוא יתקן את מעשיו לאט לאט וישוב בתשובה שלימה, ויחד עימו הוא יקרב גם את אשתו וילדיו היקרים, ושכרך על כך בשמים יהיה עצום ביותר, כמו שנאמר: “ואם תוציא יקר מזולל כְּפִי תהיה” ודרשו חז״ל: אפילו הקב״ה גוזר גזירה, מבטלה בשבילו.
