מעשה ברבנו
סיפר אבינו מו״ר הרב יורם אברג׳ל זיע״א באחד משיעוריו:
"בבית הרפואה 'סורוקה׳ בבאר שבע, ישנו בנין חדש שעלה הון תועפות. כשסיימו לבנות אותו, ערכו טקס קביעת מזוזה. הם רצו לעשות את זה בצורה מאד מכובדת, ולכן הלכו והזמינו כמה וכמה פרופסורים מכל מיני בתי רפואה בארץ, להשתתף במעמד.
פנו אלי מהנהלת בית החולים, והזמינו אותי לשאת דברי ברכה. לא מצאו מישהו אחר, אז קראו לי…
הסכמתי לבוא. נעמדתי ונשאתי בפניהם דברים במשך חצי שעה, על עניני רפואה: איך הרפואה הישראלית, וכמה טוב שיהודי יודע לרפאות אנשים, ועל הבטחון בה׳ של החולה, תוך שאני בולל את דברי בדברי תורה…
כשסיימתי לדבר, נגש אלי אחד מהפרופסורים המכובדים שהאזין לדברים שמסרתי ברוב קשב, ואמר לי: 'כבוד הרב, מאד נהניתי מהדברים שמסרת! אמנם לא הבנתי אפילו מילה אחת, אבל – זה היה מענין!'…
כששמעתי את דבריו, זה גרם לי חיזוק גדול. אמרתי לעצמי: תראה מה זה, בן אדם כל כך רחוק, מתעסק כל היום ברפואה, ולא הבין את מה שדיברתי, ובכל אופן, דברי התורה שמסרתי גרמו לו קורת רוח והנאה. למה? משום שהנשמה שלו כן הבינה!"…
כמה מתיקות יש בידיעה הזאת, שנשמתנו טהורה וזכה ונהנית מדברי אלוקים חיים, ולא משנה כמה עטיפות חיצוניות ושכבות מכסות את הטוהר הפנימי הגלום בכל יהודי.
