המצוה הראשונה בתורה

שבת פרשת ’בראשית׳ הינה שבת יקרה וחשובה עד מאוד, וגבוהה ביותר מבין כל שבתות השנה, וממילא אף מכל ימות השנה, ומשבת זו ניתן למשוך כח רוחני עצום למשך כל השנה כולה.

לכן יש להשתדל להרבות בשבת זו בלימוד התורה ובעבודת התפילה, וכן יש להשתדל להתבונן ולהתעמק איש איש כפי השגתו בפסוקי הפרשה, כיון שגנוזים בתוכם אוצרות רוחניים יקרי ערך כפי שלא ניתן לתאר.

מצות פריה ורביה כוללת את חובת החינוך הראוי

בפרשתנו נזכרת המצווה הראשונה מבין כל תרי״ג מצוותיה של תורתנו הקדושה, הלא היא מצות פריה ורביה, כמו שנאמר לאחר שברא הקב״ה את אדם וחוה ביום השישי לבריאת העולם: “ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו”.

על פי פשוטו של מקרא הלשון ’פרו ורבו׳ היא לשון כפולה בלבד, שמשמעותה ’תִפרו ותִתרבו׳. אולם ניתן גם לפרש שלתיבת ’ורבו׳ יש משמעות נוספת ופירושה ’ותגדלו׳, וכוונת הפסוק היא: ’פרו׳ – תלדו ילדים לרוב, ’ורבו׳ – תגדלו את אותם הילדים שילדתם בדרך הישרה והרצויה לפני הקב״ה.

נמצא לפי פירוש זה, שבתוך מצות ’פרו ורבו׳ נכללת גם חובת החינוך הראוי שמחויבים ההורים להעניק לילדיהם על מנת שיזכו לגדול ישרים ותמימים. ובעוד שרובם ככולם מקיימים את החלק של ’פרו׳ שבמצווה ומביאים ילדים לעולם – לא כולם זוכים לקיים גם את החלק של ’ורבו׳ שבמצווה ולהעניק לילדיהם היקרים חינוך קדוש וטהור בדרך ישראל סבא.

חיבור וקישור מצות פריה ורביה עם מצות כתיבת ספר תורה

ידוע הכלל שלימדונו חז״ל: ’נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן׳, כלומר, תמיד יש לקשר את הסוף וההתחלה של כל ענין. וכמו כן בנדון דידן, יש לקשר את המצווה הראשונה שבתורה – מצות פריה ורביה, עם המצווה האחרונה שבתורה.

המצווה האחרונה שבתורה היא מצות כתיבת ספר תורה, כמו שנאמר בפרשת ’נצבים׳: “ועתה כִתבו לכם את השירה הזאת”, ופירוש מצוה זו הוא כמו שכתב בספר החינוך:

“שנצטוינו להיות לכל איש מישראל ספר תורה. אם כתבו בידו הרי זה משובח ונאהב מאוד… ומי שאי אפשר לו לכתבו בידו, ישכור מי שיכתבנו לו. ועל זה נאמר: ’ועתה כִתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל׳ – כלומר, כִּתבו לכם תורה שיש בה שירה זאת”.

חיבור וקישור מצות פריה ורביה למצות כתיבת ספר תורה בא לרמוז לנו, ראשית כל, שהבאת ילדים לעולם זהו דבר עליון ומקודש עד מאוד לפני הקב״ה ממש כמו כתיבת ספר תורה שאין קדוש למעלה ממנו, ובנוסף לכך, וזהו העיקר – לרמוז לנו שלאחר שזכינו להביא ילדים לעולם (שהוא חלק ה׳פרו׳ שבמצוה כנ״ל) עלינו להשתדל לגדלם ולחנכם בדרך הקדושה והצניעות (שהוא חלק ה׳ורבו׳ שבמצוה כנ״ל) עד שנזכה שהם יהיו קדושים וטהורים ממש כמו ספרי תורה.

השקעה בחינוך הילדים וגידול נשמותיהם

מספרים שפעם אמר הגאון הקדוש הרב בן ציון אבא שאול זצוק״ל לנהג אחד שהיה מסיע ילדים קטנים לתלמוד תורה, שבכל פעם שהוא לוחץ על הכפתור שפותח את דלת ההסעה כדי להעלות את הילדים וכן כדי להורידם, יכוון שהוא פותח את שערי ההיכל כדי להוציא ספרי תורה וכן כדי להחזיר אותם להיכל. כי הרב בן ציון, ברוחו הטהורה ובעיני הבדולח הקדושות שלו, ראה שכל ילד יהודי שזוכה ללמוד חומש ומשנה וגמרא בתלמוד תורה הרי הוא קדוש ממש כספר תורה.

אולם זאת עלינו לדעת, שבכדי להצליח במשימה קדושה זו, חובתנו כהורים להשקיע את מירב ומיטב הכוחות שלנו בעניין חינוך הילדים. אסור לנו ’להתנמנם׳ אפילו לרגע קל בשמירה על חינוך הילדים, אלא תמיד להיות עירניים למצבם הרוחני של ילדינו היקרים, לדעת מה הם עושים, היכן הם נמצאים ועם מי הם מתרועעים בכל שעה ושעה ביממה.

עלינו לזכור שרק קוצים ודרדרים צומחים מאליהם ללא שום השקעה, אולם מי שרוצה לגדל בגינתו פרחי נוי מרהיבי עין ועצי פירות מתוקים חייב להשקיע בהם זמן רב להשקותם, לטפחם, לנכש מסביבם את העשבים השוטים, לדשנם בחומרים מועילים וכו׳ וכו׳, ואם כך הדבר בנוגע לגידול צמחים, על אחת כמה וכמה בגידול נשמות.

מי שחושב שילדיו יגדלו מחונכים מאליהם עשוי חלילה להתאכזב מאוד בהמשך. אולם מי שעמל ויגע ללא לאות ללמוד עם כל ילד וילד מילדיו (כל ילד כפי הנדרש לו – אם רבע שעה או חצי שעה או אפילו שעה), וכן להתפלל ולברך איתם, וגם לשוחח איתם מדי פעם כדי להדריכם במדות טובות וישרות, בסופו של דבר יזכה לראות פירות מתוקים בעמלו, ועליו ייאמר: “הזורעים בדמעה ברינה יקצורו”.

כיצד זוכים לבנים צדיקים

מספרים על אחד מגדולי התורה המפורסמים ביותר בדור הקודם שהיה לו בן יחיד בלבד, ובכל זאת לא זכה שבנו ימשיך בדרכו, דרך לימוד התורה הקדושה, כפי שבוודאי היה כל חפצו וחשקו של האב הדגול, אלא פרש ללמוד לימודי חולין וחכמות חיצוניות. לעת זקנה אמר גדול הדור למקורביו, שהסיבה לכך שלא זכה שבנו יחידו ימשיך בדרכו ויהיה אף הוא תלמיד חכם היא, משום שמרוב התמדתו בלימוד התורה כמעט ולא היה לו פנאי להקדיש זמן ללמוד עם בנו ולשוחח עימו, וכן בשולחן השבת מאוד היה מקצר כדי להספיק ללכת ללמוד עוד כמה דפי גמרא, ולא הקדיש זמן לשיר עם בנו שירי שבת ולהחדיר בו את האהבה לכל דבר שבקדושה.

לעומת זאת, על גדול תורה אחר מבני אותו דור, שאף הוא היה מפורסם ביותר לא פחות מהגדול הקודם, הלא הוא גאון ישראל וקדושו רבי יעקב ישראל קניבסקי זצוק״ל (המכונה ’הסטייפלר׳) מספרים שגם לו היה בן יחיד, והוא היה משקיע בו ללא לאות, ובנוסף להשקעה גם היה משכים בכל לילה ולילה וגומר את כל ספר התהלים בבכיות ממש, כדי שהקב״ה יזכה אותו שבנו מחמדו יזכה להיות בן תורה ותלמיד חכם מופלג וירא שמים אמיתי.

ואכן מאמציו של האב הקדוש לא הלכו לריק חלילה, וזכה במו עיניו לראות את בנו כליל תפארת גאון ישראל וקדושתו, הלא הוא הגאון הקדוש רבי חיים קניבסקי זיע״א, שגדולתו וגאונותו בתורה הן מן המפורסמות, ברכותיו הקדושות עושות פירות, וכל בניו ונכדיו וניניו זרע קודש בני תורה ויראי שמים אמיתיים.

אגב: ’הסטייפלר׳ זיע״א המשיך במנהגו לקרוא בכל לילה את כל ספר התהלים על בנו היקר עד יומו האחרון עלי אדמות, באמרו: ’אני מתפלל על חיימקה שלי שתמיד ישאר בן תורה׳, וזאת אף על פי שבאותן שנים בנו כבר היה בגיל מבוגר, וכבר נעשה לאחד מגדולי התורה שבדור. ללמדנו, שאסור להפסיק להתפלל על הילדים עד היום האחרון, בדומה למה שאמרו חז״ל: ’ואל תאמן בעצמך עד יום מותך׳.

חובת החינוך התורני והשפעת הסביבה

לפי מצב החינוך שבדורנו והמעשים הקשים שנעשים בכל יום ברחוב, כפי שכל אחד בוודאי רואה ושומע (והמפורסמות אינן צריכות ראיה), ראוי לכל הורה בישראל, ואפילו מי שאינו דתי כלל, להגיע למסקנה שראוי וכדאי לו לשלוח את בניו ובנותיו ללמוד אך ורק במוסדות חינוך תורניים ללא שום פשרות, כיון שרק שם ישנה סבירות גבוהה שבניו יגדלו עם ערכים של דרך ארץ וכבוד האדם, ובנותיו תגדלנה צנועות ושמורות עד יום חתונתן.

דבר זה גם נרמז בהמשך פרשתנו:

לאחר שחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת נאמר: “ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים”, ומפרש רש״י ש׳הכרובים׳ הנזכרים בפסוק זה היינו ’מלאכי חבלה׳. לעומת זאת, בפרשת ’תרומה׳, העוסקת בכלי המשכן, ציווה הקב״ה את משה רבינו לעשות על גבי כיסוי הארון (הכפורת) שבו היו מונחים לוחות הברית “שניים כרובים זהב”, ושם מפרש רש״י שכרובים אלו ’דמות פרצוף תינוק להם׳, שהוא ההיפך הגמור מדמות של מלאכי חבלה. מדוע שינה רש״י את פירושו בשני המקומות הנזכרים?

ביאר הגאון הקדוש ר׳ משה מרדכי אפשטיין זיע״א, שהדבר תלוי לפי מקום הנחתו של הכרוב: כאשר מניחים אותו בסביבה לא רצויה בסמוך ל׳להט החרב המתהפכת׳, הוא לומד דברים לא טובים ונהפך בהמשך הזמן למלאך חבלה, לא עלינו. אולם כאשר מניחים אותו בתוך המשכן הקדוש, על גבי הארון שבו היתה מונחת התורה הקדושה, הוא לומד דברים טובים, וכך לאורך ימים ושנים הוא נותר בבחינת ’תינוק׳ זך וטהור ונקי מכל עוון. וכמדומה שהרמז שיש בכך לענין חינוך הילדים ברור, ואין צורך בתוספת ביאור.