מלחמת האמונה הקדושה

בסיום פרשתנו מספרת התורה על בואו של עמלק להלחם בעם ישראל בהיותם ברפידים, כמו שנאמר: “ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים”, ומשה רבינו ציוה את יהושע לבחור אנשים ראויים ולצאת להלחם בעמלק.

בעוד שאנשי הצבא היו נלחמים בעמלק, משה רבינו היה ניצב על ראש הגבעה ונושא את שתי ידיו הקדושות לשמים, “והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק”, וכאשר כבדו ידיו של משה תמכו אהרן וחור בשתי ידיו הקדושות כדי שיוכל להמשיך להחזיקן למעלה, “ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש”.

הביאור לכך הוא: כי עיקר פגמו של עמלק היה חוסר אמונה בבורא. וזהו שמובא במדרש שמנהגו של עמלק היה להרוג את כל אלו שהענן פלטם, ובנוסף לכך לחתוך את מילתם ולזורקה כלפי מעלה, ולחרף ולגדף כלפי מעלה, ולומר: ’בזו חפצת?! הרי היא מושלכת לך׳.

היינו, כי מצות המילה היא המחברת כל יהודי מעת לידתו ליסוד האמונה הקדושה בבורא, ומכיון שעמלק היה כופר מוחלט באמונה על כן היה מבזה את המילה ומשליך אותה. ומכיון שכל יסודו הטמא של עמלק הוא פגם האמונה, לכן בא להלחם בעם ישראל דוקא בהיותם ברפידים, שהוא מלשון רפיון ידים – שרפו ידיהם של עם ישראל ממצות האמונה בבורא.

הכנעתו של עמלק היתה תלויה בהרמת ידיו של משה כלפי מעלה, משום שמשה רבינו היה זה שהחדיר אמונה בלבותיהם של עם ישראל, וכל זמן שהיו ידיו נשואות כלפי מעלה, היו עם ישראל מתחזקים באמונה, וממילא כוחו של עמלק היה נחלש ועם ישראל היו מתגברים במלחמה.

וכן אמרו חז״ל: וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים.

זהו גם שנאמר על ידיו של משה: ’ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש׳, בכך שנשא משה רבינו את ידיו כלפי מעלה, עורר את האמונה הקדושה בלבותיהם של ישראל, וממילא נחלש כחו של עמלק ונוצח על ידי עם ישראל.

צריך האדם להרבות בדיבור באמונה ואף כשהדיבור הוא חיצוני לבסוף מתחזק גם הלב

לפי יסוד זה, מה שנאמר בסיום פרשתנו: “ויאמר ה׳ אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים… כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור”, דהיינו ענין מחיית עמלק, עיקרו מתקיים על ידי התחזקותם של עם ישראל בכל דור ודור ובכל יום ויום במצות האמונה הפשוטה בבורא עולם.

לכן צריך כל אדם להרבות לדבר בינו לבין עצמו, בינו לבין אשתו וילדיו, ובינו לבין חבריו דבורים המחזקים את הלב באמונה בבורא, כי על ידי הדיבור בענייני אמונה, גם אם מתחילה הם נאמרים רק מן השפה ולחוץ, בסופו של דבר גם הלב מתחזק באמונה.

וזהו שנאמר: “האמנתי כי אדבר”, כלומר, בגלל שדיברתי דיבורי אמונה, בסופו של דבר גם ’האמנתי׳ בעומק הלב. מאידך, המיעוט בדיבורי אמונה גורם למעט את האמונה אף מהלב, כמו שנאמר: “אבדה האמונה ונכרתה מפיהם”, כלומר, מפני שהאמונה נכרתה מפיהם ופסקו מלדבר בה, על כן בסופו של דבר אבדה גם מלבם.

מעלת סיפורי צדיקים שמכניסים בלב הילדים אמונה טהורה ותמימה

ואין לך דבר שמסוגל להכניס בלבותיהם של הילדים אמונה טהורה ותמימה הן בה׳ יתברך והן בעבדיו הצדיקים כמו שמרבים לספר להם סיפורי צדיקים בכל הזדמנות, כגון לפני השינה או בשולחן שבת וכל כיו״ב.

לכן אחת המצוות היקרות ביותר היא מצות סיפור יציאת מצרים, כמו שנאמר: “ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה’”, כי בסיפור זה זוכים להחדיר בעומק לבם של הילדים היקרים את האמונה הקדושה.

מצות האמונה היא יסוד כל היהדות כולה, כמו שאמרו חז״ל תרי״ג מצוות ניתנו לישראל ובא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: “וצדיק באמונתו יחיה”, ומפרש בעל התניא בלשון קדשו: כלומר, כאילו אינה רק מצוה אחת, היא האמונה לבדה, כי על ידי האמונה לבדה יבוא לקיום כל התרי״ג מצוות… והיא לבדה תכלית בריאתו ובריאת כל העולמות.

שהבית יהיה ספוג בסיפורי צדיקים ובאמונה בהם

ניתן לראות בברור שבבתים שנוהגים עם הרבה אמונת חכמים, וההורים מרבים לספר לילדים סיפורי צדיקים, אף אחד מהילדים לא יוצא ח״ו מדרך ה׳ אלא כולם נשארים בעלי יראת שמים גדולה וטהורה.

לעומת זאת, בבתים שממעטים בסיפורי צדיקים ומעדיפים למסור לילדים חידושים מלאים למדנות חריפה ופלפולים עמוקים וכו׳, אף שבתחילה יתכן שהכל יראה בסדר, בכל זאת בגיל מסוים הילדים פתאום פורשים מדרך ה׳, כי מפלפולים אפשר להשיג גאונות וחריפות אך לא אמונה פשוטה ותמימה.

אי אפשר בדור הזה להחזיק מעמד מול כל הנסיונות הקשים שפוקדים אותנו מבית ומחוץ מבלי לספר סיפורי אמונה רבים מדברי חז״ל במדרשים, מסיפורי צדיקים, מסיפורי הבעל שם טוב הקדוש וכדומה, ומי שילעג לזה, ביום מן הימים ימצא את בניו במקומות לא רצויים מבחינה רוחנית.

כי כשאין בלב מספיק אמונה בסופו של דבר הכל יתמוטט, כפי שרמזו חז״ל באומרם: שבקיה לרוויא דמנפשיה נפיל. כלומר, הנח לשיכור ואל תטרח לדחוף אותו כדי להפילו כיון שמעצמו הוא כבר יפול. והיינו כי כל מי שאין לו בלב אמונה איתנה ויצוקה הרי הוא כשיכור שדעתו הרוחנית כולה מעורבבת ולא ברורה, וכשיבוא לפניו איזה נסיון ברוחניות מיד יפול, כיון שאין לו שום דבר יציב שיחזיק אותו. אך כשיש אמונה חזקה, אי אפשר אפילו להעלות על הדעת לזוז מהדרך הקדושה.