עץ חיים היא למחזיקים בה

על הנאמר בפרשתנו שאמר יצחק אבינו ליעקב בנו: “הקֹל קול יעקב והידיים ידי עשו”, אומרים חז״ל במדרש שפעם התקבצו כל עובדי הכוכבים אצל בלעם הרשע ושאלו אותו, האם יוכלו להיטפל לעם ישראל ולשעבד אותם. והשיב להם בלעם הרשע:

לכו וחיזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות שלהם, אם תמצאו שם תינוקות של בית רבן מצפצפים בקולם ומשמיעים דברי תורה, לא תוכלו להטפל להם, שכך הבטיחם אביהם (יצחק אבינו) ואמר להם: ’הקֹל קול יעקב׳ – בזמן שקולו של יעקב נשמע בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אין הידים ידי עשו, ואם לאו, ’והידים ידי עשו׳ ואתם יכולים להם.

לפי דברי המדרש הללו, בדבריו של יצחק אבינו ליעקב בנו טמונה התרופה היחידה לכל הייסורים הקשים והמרים שאנו סובלים בגלות מכל הגויים הרשעים המקיפים אותנו, זוממים עלינו רעות בכל עת ורגע, וממש צמאים לדמנו, ה׳ יצילנו. התרופה היא: ’הקֹל קול יעקב׳.

כאשר קולם של עם ישראל נשמע בבתי כנסיות ובתי מדרשות והם לומדים את תורת ה׳ באהבה ובשקיקה, התורה הקדושה מגינה עליהם ומצילה אותם מאותן ’ידים ידי עשו׳ האכזריות. אך אם חלילה נחלש קולם של עם ישראל בבתי כנסיות ובתי מדרשות והם מתרפים מן התורה, תיכף ומיד מקבלות אותן ידי עשו כח להתגבר ולהזיק ח״ו.

הגם שלפי פירושו של המדרש לכאורה היה צריך להיכתב בפסוק: ’הקֹל קול יעקב ואין הידים ידי עשו׳ (ולא כפי שנכתב בתורה: ’הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו׳) שהרי כשקולו של יעקב מתגבר בתורה אין ידיו של עשו יכולות לשלוט עליו. מבאר רבינו הגר״א, שמכיון שלפי מסורת המקרא תיבת ’הקֹל׳ שבפסוק כתובה בכתיב חסר, דהיינו ללא ו׳ (כפי שניתן לראות בחומש ובספר תורה), ממילא ניתן לנקד אותה ’הֵקַל׳, מלשון ’נעשה קל׳, ויהיה פירוש הפסוק כך: ’הֵקַל קול יעקב׳ – כאשר קולו של יעקב נעשה קל ורפוי מדברי תורה, ממילא ’והידים ידי עשו׳ – שיש בידי עשו כח להתגבר עליו חלילה.

עשו ביקש להרוג את יעקב בימי אבלו שאז ימעט בתורה

לפי יסוד זה נוכל לפרש בטוב טעם את מה שמסופר בהמשך פרשתנו, שכאשר חרה אפו של עשו על יעקב אחיו על כך שנטל ממנו את הברכות במרמה, אמר בלבו: “יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי”, כלומר, ’אמתין עד שיצחק אבי יפטר לעולמו ואחר כך אהרוג את יעקב אחי׳. לפי הפשט, הטעם לכך שעשו החליט להמתין עד שיפטר יצחק אביו ורק אחר כך להרוג את יעקב משום שלא רצה לגרום צער לאביו, אולם על פי הנ״ל יש לומר טעם נוסף לכך:

היינו משום שגם עשו הרשע ידע היטב שכל זמן שיעקב אחיו עמל בתורה הקדושה לא יוכל להזיק לו בשום אופן, שהרי תורתו תגן עליו ותציל אותו ממנו. לכן הבין עשו שעליו למצוא זמן כלשהו שבו יש ליעקב רפיון כלשהו מהתורה ואז יוכל לו, אלא שלא היה זמן כזה כלל ועיקר, שהרי יעקב היה עוסק בתורה יומם ולילה.

העצה היחידה שעשו מצא היתה להמתין שיצחק אביו יפטר מן העולם ויגיעו ימי אבלו, ואז יעקב אבינו לא יוכל לעסוק בתורה – שהרי נפסק בשולחן ערוך שאבל במשך כל שבעת ימי האבלות אסור לקרוא בתורה, נביאים וכתובים, משנה, גמרא, הלכות ואגדות, משום שהתורה משמחת את הלב, כמו שנאמר: “פקודי ה׳ ישרים משמחי לב”, ואבל אסור בשמחה באותם ימים – ואז יוכל להתגבר על יעקב.

לפי פירוש זה מדוייק באופן נפלא מה שדקדק עשו לומר: ’יקרבו ימי אבל אבי׳ – שהדגיש עשו את ימי האבל שיהיו אז ולא אמר בסתם ’תקרב פטירת אבי׳ וכדומה (כפי שהיה ראוי להכתב אם כל סיבת המתנתו היתה כדי שלא לצער את אביו) – והיינו משום שעיקר ההמתנה של עשו היתה לימי האבל על אביו (ולא לעצם פטירתו), כיון שבימים הללו יהיה יעקב בטל מדברי תורה כאמור, ורק אז תוכל להיות שליטה עליו.

שמירת המסורת הטהורה היא הערובה היחידה להצלה מכל הגזרות

וזהו שנאמר בשיר השירים: “הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך”.

לפי דברי התרגום פסוק זה מדבר על משה רבינו ע״ה אשר ביום פטירתו ראה במראה הנבואה בצורה ברורה וחדה את כל אשר יארע לעם ישראל במשך הגלויות הקשות, ממש עד הרגע האחרון של הגלות האחרונה, כמו שנאמר: “ויראהו ה׳ את כל הארץ… עד הים האחרון”, ופירשו חז״ל דהיינו ’עד היום האחרון׳ – מלמד שהראהו את כל העולם כולו מיום שנברא עד יום שיחיו המתים.

משה רבינו ראה באיזו אכזריות יתנהגו הגויים הארורים כלפי עם ישראל, איזה עלילות יעלילו עליהם ואיזה נגישות ינגשו אותם. הוא ראה שממונם של ישראל יהיה הפקר ודמם יהיה נשפך כמים.

גם את כל מה שקורה בימינו אלה הוא ראה – הוא ראה את המראות המחרידים של אוטובוסים עמוסים באנשים נשים וילדים טהורים מתפוצצים ואבריהם מושלכים לכל עבר. הוא ראה יהודים נטבחים לאור יום ודמם ניגר על הארץ כמים. הוא ראה טילים מושלכים לכל פינה בארץ הקודש ומסכנים חיי אדם ללא שום רחמנות.

משה רבינו ראה את הכל ולבו ממש נשרף בקרבו, שהרי אוהב ישראל גדול היה במידה שאין לה אח ורע. הוא לא יכל לעצום את עיניו ולהפטר מן העולם מרוב צערו על העם אשר על קיומו כל כך מסר את נפשו. ובעוד שדמעות זולגות מעיניו הטהורות פנה לה׳ יתברך ושאל בכאב: ’הגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהרים׳ – ‘הגד נא לי ריבונו של עולם, כיצד יצליחו צאן מרעיתך להחזיק מעמד בגלות קשה זו תחת גזרותיהם הנוראיות והאכזריות של הגויים (בדומה לחומה הלוהט של השמש בצהרי יום חם של תקופת תמוז). כיצד עם ישראל יחזיקו מעמד בין בני עשו וישמעאל הרשעים?’

עצת הקב״ה לשרוד בגלות

על כך השיב לו הקב״ה: “אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרֹעים”. כלומר, רק עצה אחת ויחידה יש לעם ישראל אשר על ידה יוכלו להיות בטוחים גם בתקופות הקשות של הגלות. העצה היא: ’צאי לך בעקבי הצאן׳ – לכו בעקבותיהם של האבות הקדושים והצדיקים שבכל דור ודור ושימרו היטב על המסורת הטהורה שקיבלתם מהם ואל תנטשוה חלילה.

וכן ’ורעי את גדיותיך על משכנות הרֹעים׳ – קחו את ילדיכם עוד בעודם קטנים (’גדיותיך׳, דהיינו גדיים קטנים) ותנטעו אותם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות (’משכנות הרועים׳), ועל ידי שיצפצפו בקולם הטהור את דברי התורה הקדושה, יעלה קולם למרום לריח ניחוח לה׳ וימתיק את כל הדינים, ויבטל את כל גזירותיהם של הגוים ויפר את כל עצותיהם הרעות, וימשיך עליכם שפע של רחמים עליונים ממקור הרחמים.

אפשר לזכות לגאולה בבחינת יין ולא דם על ידי לימוד התורה

כתב מאורם של ישראל רבינו האור החיים הקדוש על הפסוק: “כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סוּתֹה” וזו לשון קדשו:

יתבאר על דרך אומרם ז״ל כי גלות הרביעית (היינו הגלות שבה אנו נמצאים) שבו יגלה הגואל העצום צריך שתהיה ביד ישראל מצות עסק התורה, וזולת זה יתעכב מבוא. ולזה רמז באומרו ’כיבס וגו”, פירוש, כי כחו של המלך המצופה, שילה שמו, הוא בחינת עסק התורה שיתעסקו ישראל ביינה של תורה.

ואומרו ’ובדם ענבים וגו”, נתכוון לומר כי אם יגיע זמן הגאולה ולא ימצא יין, פירוש, שאין בנו תורה, תהיה הגאולה באמצעות עול ותוקף הגלות אשר יצירון האומות לישראל… כי באמצעות היסורין יזדככו הנפשות ויתבררו ניצוצי הקדושה כדרך שיתבררו באמצעות בחינת התורה, אלא שזו מלאכתו נאה וזו מלאכתו בלתי נאה.

לפי דברי האור החיים הקדוש אמנם כל עם ישראל יזכו בעזרת ה׳ להגאל בגאולה הקרובה, אלא שישנן לפני כל אחד ואחד שתי אפשרויות כיצד להגאל: ישנה גאולה שהיא בבחינת ’יין׳, דהיינו גאולה בחסד וברחמים ללא מכאובים וייסורים, בבחינת “ויין ישמח לבב אנוש”, וישנה גאולה שהיא בבחינת ’דם׳, דהיינו גאולה המלווה בייסורים ומכאובים והקזת דמים רח״ל.

על ידי שכל אחד ואחד מישראל ישתדל בכל כחו להתבשם מיינה המתוק של תורתנו הקדושה וינצל את רגעיו הפנויים ללימוד התורה – על ידי זה יזכה הוא ובני ביתו וגם רבים אחרים מעם ישראל להגאל גאולה מתוקה כיין המשמח, גאולה בחסד וברחמים.

דווקא בצוק העיתים שעוברים אנו כעת יחד עם כל כלל ישראל ברגעים האחרונים של הגלות (אשר הם קשים יותר מכל הגלות, בדומה לצירי לידה המתגברים ביותר דווקא ברגעים האחרונים הסמוכים ללידה) על כל אחד ואחד מאיתנו מוטלת החובה להתחזק ביותר בלימוד התורה הקדושה – איש איש כפי יכולתו ואף יותר מיכולתו – כיון שאין לנו שום עצה ותרופה אחרת להינצל על ידה מהמצב העגום שבו אנו נמצאים מלבד התורה הקדושה אשר בכוחה להגן עלינו הגנה נפלאה ולהציל אותנו מכל פגע.

ניצול הזמן ללימוד בכל עת וגם בזמנים הפנויים

חובה כפולה ומכופלת רובצת על בני התורה והאברכים היקרים לנצל את כל עתותיהם ללימוד התורה הקדושה.

לא מספיק ללמוד רק בזמן סדרי הישיבה והכולל אלא צריך להשתדל ללמוד גם בזמנים הפנויים, כגון בשעות הערב או בערב שבת או בימי החופשה (’בין הזמנים׳), שהרי חיוב לימוד התורה הקדושה אינו תלוי בזמן כלשהו אלא בכל עת ביממה, כמו שנאמר: “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה”.

ידועים דברי השל״ה הקדוש שכתב בלשון קדשו:

’עיקר הכולל הכל, יהיה נעקר ונשרש מן העולם השם של ’בין הזמנים׳ לא יזכר ולא יפקד, רק כל העתים שווים לטובה, יתנהגו במנהג אחד לתורה, כמו שנאמר: ’והגית בו יומם ולילה׳.

לא ניתן לתאר במילים כמה קדושה יש בלימוד הזה שנלמד בזמן שרבים מהאברכים ובני הישיבות לא לומדים. דווקא באותם זמנים שמעטים הם היושבים ועוסקים בתורה, מי שבכל זאת חוגר את מותניו, מתגבר על יצרו ומתמיד בלימוד התורה, זוכה לקבל שכר כנגד כולם ויש לה׳ יתברך נחת רוח גדול מלימודו.

עסק התורה שומר על ישראל ומזכה את האדם

בהקשר לכך מספרים מעשה נפלא שפעם גילה הרה״ק ר׳ מנחם מענדל מקוצק זיע״א לחסידיו על חתנו הגה״ק ר׳ אברהם מסוכטשוב (בעל ה׳אבני נזר׳) כיצד זכה אביו, הרה״ק מביאלא, לבן גאון וקדוש שכזה:

באחת השנים ארע שביום פורים כל האנשים כולם היו עסוקים בזמן אחד במצוות יום הפורים (מקרא מגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודת פורים) ובדיוק באותה שעה ישב אביו של ה׳אבני נזר׳ ועסק בתורה. נעשה רעש גדול בשמים מזה, כי אלמלא הוא, היה כל העולם נמצא באותה שעה ללא תורה.

לכן נתנו לו מן השמים נשמה גדולה בדמותו של הגאון ה׳אבני נזר׳ שהאיר את העולם בתורתו הקדושה.

ונסיים בדברי המדרש על הפסוק: “עץ חיים היא למחזיקים בה”:

“רב הונא בשם רבי בנימין בן לוי אמר: משל למלך שאמר לבנו צא לפרקמטיא. אמר לו: ‘אבא, מתיירא אני בדרך מהליסטים (שודדי דרכים) ובים מפני אפורטין (שודדי ים)’. מה עשה אביו? נטל מקל וחקקו ונתן בו קמיע, ונתנה לבנו ואמר לו: ’יהי המקל הזה בידך ואי אתה מתיירא משום בריה׳. אף כך אמר הקב״ה למשה: אמור לישראל בָּנַי – עִסקו בתורה ואין אתם מתייראים משום אומה.”