קבלת היסורים באהבה

בהמשך הפרשה מסופר שכאשר יעקב אבינו הגיע לפני פרעה, שאל אותו פרעה מהו גילו, והשיב לו יעקב שגילו הוא מאה ושלשים, ובמשך כל השנים הללו רק סבל יסורים קשים ומרים, ולא זכה לטובה הגדולה שזכו לה אבותיו הקדושים. ובלשון הפסוקים: “ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך. ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם”.

וכתב בפירוש ’דעת זקנים מבעלי התוספות׳, שעל כך שהתאונן יעקב אבינו שבמשך כל ימי חייו ראה רק רע ויסורים, העניש אותו הקב״ה והוריד לו מקצבת החיים שהיתה ראויה לו שלשים ושלש שנים – כמספר המילים שאמר בהתאוננותו. ובלשון קדשם של בעלי התוספות:

מדרש: בשעה שאמר יעקב ’מעט ורעים היו׳, אמר לו הקב״ה: אני מלטתיך מעשיו ומלבן, והחזרתי לך דינה גם יוסף, ואתה מתרעם על חייך שהם מעט ורעים?! חייך שמניין התיבות שיש מן ’ויאמר׳ עד ’בימי מגורי׳ כך יחסרו משנותיך, שלא תחיה כחיי יצחק אביך, והם ל״ג תיבות. ובמניין זה נחסרו מחייו, שהרי יצחק חי ק״פ שנה ויעקב לא חי אלא קמ״ז.

אלא שלכאורה יש להתבונן בזה: אם נספור היטב את המילים שאמר יעקב (’ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם׳) נמצא רק עשרים וחמש מילים בלבד, ורק כאשר נוסיף לכך גם את שאלת פרעה (’ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך׳) נמצא שלשים ושלש מילים.

אם כן, ראוי היה שהקב״ה יוריד ליעקב משנות חייו רק עשרים וחמש שנים – כמספר התיבות שאמר – ומדוע הוריד לו הקב״ה משנות חייו עוד מספר שנים גם כנגד המילים שבשאלת פרעה?

התביעה על יעקב היתה על כך שבמראהו החיצוני ניכרו הייסורים

כדי לבאר זאת נקדים את דברי הרמב״ן, וזו לשון קדשו:

נראה לי כי יעקב אבינו נזרקה בו שיבה והיה נראה זקן מאוד, ופרעה תמה על זקנותו כי אין רוב אנשי זמנו מאריכים ימים כל כך, שכבר קצרו שנותם, ולכן שאל לו: ’כמה ימי שני חייך׳ – כי לא ראיתי כמותך זקן בכל מלכותי? אז ענה יעקב כי ימיו שלשים ומאת שנה, ואל יתמה בהם, כי מעט הם כנגד שנות אבותיו שחיו יותר, אבל מפני היותם רעים בעמל ואנחה נזרקה בו שיבה ונראה זקן מאוד.

כלומר: פרעה לא שאל את יעקב על גילו סתם כך, אלא היה דבר מה שגרם לו לשאול זאת. מראהו החיצוני של יעקב, דהיינו שערות ראשו וזקנו הלבנים כשלג השוו לו מראה זקנה, הרבה יותר ממה שהורגל פרעה לראות. משום כך התעורר פרעה ושאל את יעקב: ’כמה ימי שני חייך׳ – שמא בין כמה מאות שנים אתה?!

ויעקב אבינו השיב לו: אני יחסית צעיר, ולא הגיעו ימי שני חיי לימי אבותי, ומה שאני נראה זקן, זה בגלל המאורעות הקשים שעברו עלי.

לפי זה מיישב מרן ראש הישיבה הגה״ק ר׳ חיים שמואלביץ זצ״ל את מה ששאלנו באופן נפלא:

עיקר התביעה על יעקב אבינו היתה מדוע חשת והרגשת שהמאורעות שעברו עליך היו קשים?! הרי במדרגה גבוהה כשלך לא היית צריך להרגיש שום צער!

במדרגה הגבוהה והנשגבה כשלך, היית צריך לחוש שכל מה שהקב״ה עושה עמך, זה רק טוב. טוב בלבד!

ומכיון שיעקב חש, מעט (לפי עוצם מדרגתו) רע, זה השפיע על מראהו החיצוני, וזה אשר גרם לשאלתו של פרעה.

המראה החיצוני של יעקב אבינו – שנוצר מהרגשתו – הוא זה שגרם לפרעה לשאול על גילו, לכן הוא נענש גם על השאלה!

מכיון שבשאלתו של פרעה היו שמונה מילים, לכן הוריד הקב״ה ליעקב אבינו שנים משנות חייו גם כמספר המילים שאמר פרעה בשאלתו.

חובת האדם להודות לה׳ על חסד החיים וכך לא יחוש בייסורים

בהקשר לכך, מזכיר ר׳ חיים שמואלביץ זצ״ל בתוך דברי קדשו את מה שנאמר: “מה יתאונן אדם חי” וכן את פירוש רש״י לפסוק זה: ’למה יתאונן אדם חי, למה יתרעם אדם על הקורות הבאות עליו, אחר כל החסד שאני עושה עימו שנתתי לו חיים ולא הבאתי עליו מיתה׳ – ומכך הוא לומד לקח נפלא, ובלשון קדשו:

אחר החסד שמקבל האדם מאת הבורא, והוא החיים, איך יתרעם על כל הקורות הבאים עליו. משל לאדם שזכה בזכיה הגדולה בגורל, ובאותה שעה ממש נשברה כדו או חביתו, האם חש הוא בצער המועט בשעת השמחה הגדולה?! הרי האושר שנפל בחלקו בולע ומבטל כל רגשי צער קטנוניים הבאים על האדם בחיי היום יום.

כך על האדם להרגיש בחסד הקב״ה שנותן לו חיים. שמחתו ואושרו צריכים להיות לאין קץ ושיעור עד שלא יחוש ולא ירגיש בכל הקורות הבאים עליו. ואפילו יסורים גדולים ועצומים כיסורי איוב, כאין ואפס יחשבו לעומת הרגשת האושר של עצם החיים.

מכך שבגלל חוסר שמחתו של יעקב אבינו בעצם מתנת החיים שנתן לו הקב״ה הוריד לו הקב״ה הרבה שנים מקצבת החיים שהיתה ראויה לו, מוסיף ר׳ חיים ולומד: ולא עוד אלא אדם שאינו מעריך כראוי את אושר החיים עלול להפסידם לגמרי.

מכל האמור עלינו ללמוד עד כמה מחוייבים אנו לשמוח בדברים הטובים הרבים שה׳ ברחמיו נתן לנו, ולמעלה מכל זאת, במתנת החיים שה׳ נתן לנו, אשר אין מתנה יקרה למעלה ממנה. ועלינו להודות על כך לה׳ יתברך בכל יום ויום ובכל שעה ושעה.

להיגמל מהאנחות המיותרות

אדם צריך בכל יום ויום לשבת עם עצמו ולהתבונן בדברים הטובים שה׳ נתן לו, ולשאוב מכך שמחה גדולה. ברוך ה׳ הוא חי, ובנוסף לכך זכה גם להיות בריא, ובנוסף זכה גם לשאת אשה טובה ולהוליד ילדים יקרים ונפלאים, ובנוסף לכך זכה גם לגור בבית פרטי משלו, ועוד כהנה וכהנה טובות רבות שה׳ עשה עימו – כאומרנו בתפילה:

”ואילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאילות, אין אנחנו מספיקין להודות לך ה׳ אלהינו ולברך את שמך מלכנו על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב ריבי רבבות פעמים הטובות ניסים ונפלאות שעשית עימנו”.

ואם כן, כיצד יתכן שבמקום לשבת ולהודות לה׳ במשך כל היום על כל הטוב שגמל עימו, אדם יושב וכל היום רק נאנח ומתאונן ומתלונן על מצבו, ונופל לעצבות נוראה – הרי זו כפיות טובה של ממש כלפי הקב״ה שכל כך הטיב ומטיב עימו!

יש להודות לה׳ בכל מצב, ובזכות כך ינצל מכל הייסורים

גם כאשר עוברת על האדם תקופה באמת לא פשוטה, כגון שבריאותו רופפת, או שהוא במצב כלכלי קשה, או שהוא עובר קשיים בחינוך הילדים וכל כיו״ב, אף על פי כן, יקבל את כל היסורים הבאים עליו באהבה ובשמחה, ולא יראה לסובבים אותו שמץ מכל מה שהוא עובר, כדרכו של חסיד אשר ’צהלתו בפניו ואבלו בלבו׳.

וכשיראה הקב״ה את צהלתו על אף היסורים שפוקדים אותו, יאמר: ’אדם זה סובל מאוד, ובכל זאת הוא לא מתאונן ומתלונן אלא מקבל הכל באהבה ובשמחה, ומאיר פנים לכולם, כאילו שהכל אצלו בסדר גמור. לכן אני אדאג לכך שבאמת הכל אצלו יהיה בסדר גמור׳.

מספרים מעשה על עשיר אחד, שלמרות עשירותו המופלגת, היה גם תלמיד חכם. בכל פעם שהיה אותו עשיר מסיים מסכת, היה בא אל הרה״ק ר׳ דוב בער המגיד ממעזריטש זיע״א לספר לו על כך ולקבל את ברכתו להצליח בלימוד המסכת הבאה.

באחת הפעמים, לאחר שסיים העשיר את מסכת ברכות, בא כדרכו וסיפר על כך לרב המגיד, אך הפעם גם הוסיף ושאל: ’במסכת זו נתקלתי במאמר חז״ל: ’חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה׳, אך לא הצלחתי להבין כיצד יתכן הדבר, הרי המציאות היא שכאשר אדם מרוויח סכום כסף הגון הוא מאוד שמח, ואילו כשהוא מפסיד סכום כסף הגון הוא מאוד עצוב. רצוני שכבוד הרב יסביר לי כיצד ניתן לשמוח בשני המצבים ממש באותה מדה׳.

במקום להשיב לו תשובה על כך, אמר לו הרב המגיד: ’למען האמת, ישנו רק אדם אחד בעולם שיוכל להסביר לך זאת בצורה המושלמת ביותר. אדם זה הוא תלמידי היקר ר׳ זושא המתגורר בעיר אניפולי. סע לביתו ושם בעזרת ה׳ תמצא את מבוקשך׳.

עושרו של ר׳ זושא מאניפולי

נסע העשיר לעיר אנפולי. להפתעתו הרבה כאשר ביקש מתושבי המקום להדריכו כיצד להגיע לביתו של ר׳ זושא, כיוונו אותו כולם לבקתה הרעועה שבפאתי העיר. אם חשב העשיר שראה אי פעם בחייו עניות מהי, כשהגיע לביתו של ר׳ זושא התברר לו ללא כל ספק שעדיין לא ראה עניות מימיו.

תנאי החיים של ר׳ זושא היו מחרידים ממש. בקתתו הרעועה טרם התמוטטה על יושביה רק בדרך נס של ממש. מי גשמים דלפו בתוכה בכל פינה. אשתו וילדיו של ר׳ זושא הילכו בבית לבושים בבגדים קרועים. רצפת ביתו של ר׳ זושא שימשה גם כשולחן בזמן אכילת הארוחות הדלות, וגם כמיטה בזמן לינת הלילה. אך אף על פי כן, פניו של ר׳ זושא, וכן פניהם של בני ביתו, היו קורנות מאושר, כאילו אין עשירים כמותם בכל העולם כולו.

לאחר כל מה שראו עיניו של העשיר שוב לא היה כל צורך לשכנע אותו כי ר׳ זושא הינו בעל יסורים שאין כדוגמתו. כל שנותר על העשיר לעשות זהו לספר לר׳ זושא על סיבת בואו אליו, ולהפנות אליו את שאלתו: ’כיצד מצליח כבודו להיות שמח ומאושר כל כך על אף היסורים הרבים שמקיפים אותו מכל עבר, ולקיים בהידור רב את מאמר חז״ל ‘חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה׳?’.

אולם כששמע זאת ר׳ זושא זקף את שתי גבותיו בתמיהה רבה, ואמר: ’איני מבין כלל מדוע הרב המגיד שלח אותך דוקא אלי, הלא ראוי היה שישלח אותך למי שעברו או עוברים עליו צער ויסורים, ואילו אני, אין מאושר ממני בעולם. מעולם לא טעמתי טעם של צער ויסורים. ברוך ה׳ כל בני ביתי בריאים. פרנסתנו מצויה לנו בשפע. ממש לא חסר לנו מאומה. כיצד, אם כן, אוכל ללמדך איך לקבל את היסורים באהבה׳.

העשיר לא היה זקוק להסבר נוסף. הוא חזר לעגלתו המפוארת מלא בושה וכלימה. ’לאחר שראיתי מה עובר ר׳ זושא, ובכל זאת, כל כולו מלא שמחה והודאה לבורא עולם על כל ‘הטוב׳ שגמל עימו, האם אוכל להעלות על דעתי להתאונן ולהתלונן על מצבי אחר כל העושר והכבוד שה׳ נתן לי?!’, חשב בלבו. מאותו יום התמלא העשיר שמחה גדולה, ולא הפסיק להודות לה׳ יתברך על רוב חסדיו עימו אפילו רגע אחד.

לא מגיע לנו כלום

הנקודה הפנימית שבמעשה זה היא: העשיר הרגיש שהוא שווה משהו ושמגיע לו משהו, לכן בכל פעם שחסר לו דבר מה, ולוּ הקטן ביותר, היה נגרם לו צער ונופלת עליו עצבות. לעומת זאת, ר׳ זושא, תמיד הרגיש שהוא לא שווה כלום ושלא מגיע לו כלום, לכן על כל טובה שהקב״ה עשה עימו, ולוּ הקטנה ביותר, לבו התמלא ברגשי שמחה והודאה לבורא עולם בלי גבול.

וכמו כן הוא בנוגע לכל אחד ואחת מאיתנו: כשנזכה להבין ולהרגיש באמת שאנו לא שווים כלום ושלא מגיע לנו כלום, מאותו רגע השמחה לא תפסוק מאיתנו אפילו לרגע אחד.